ספרות וסיפורים מטפשים את הציבור
התרבות מתייחסת לקריאת ספרות כאל מעלה אזרחית ואינטלקטואלית. מילדות מספרים לנו שרומנים, מחזות וסיפורים מעמיקים את התודעה, מלמדים אמפתיה והופכים את הציבור למעמיק ורציונלי יותר. אני רוצה לטעון שהם עושים את ההפך הגמור. במקום להפוך את הציבור לחושב יותר, רציונלי יותר ומעמיק יותר, הספרות משיגה את ההפך: היא מטפשת את הציבור, והיא עושה זאת לא כשהיא נכשלת, אלא כשהיא מצליחה במונחים שלה עצמה.
המציאות מסובכת, וכל הסיפורים פשוטים
נתחיל בפער שבין העולם לבין כל נרטיב עליו.
המציאות מסובכת, והתרבות האנושית היא החלק המסובך ביותר שבה. כל אירוע היסטורי אמיתי, כל הסדר חברתי וכל מעשה אנושי הם תוצר של עשרות סיבות, משובים, אילוצים ומקרים שפועלים זה על זה, שאף אחד מהם אינו מספיק לבדו ורובם מושכים בבת אחת לכיוונים שונים.
אנשים לא אוהבים את זה. אנשים אוהבים סיפורים פשוטים. ומכיוון שאנשים אוהבים סיפורים פשוטים, השוק, מעצם הגדרתו, מספק להם סיפורים פשוטים. הוא נותן להם סיפורים שבהם דמות פועלת מתוך מניע ברור אחד, שבהם למלחמות יש סיבה אחת, שבהם טוב ורע הם בינאריים וניכרים על פני המשתתפים. זה מה שאנשים אוהבים, ולכן זה מה שנכתב, מצולם ונמכר.
מפתה לעצור כאן ולהאשים את הטעם המסחרי — לומר שספרות זולה מפשטת בעוד שספרות גדולה לוכדת את מורכבות החיים. ההגנה הזאת מחמיצה את הבעיה האמיתית. הבעיה אינה שסיפורים גרועים מפושטים מדי; הבעיה היא שכל הסיפורים מפושטים מדי. המציאות תמיד מסובכת יותר מהנרטיב, במיוחד בענייני בני אדם, וטקסט ששימר את המבנה הסיבתי האמיתי של ההתנהגות האנושית היה חדל להיות סיפור בכלל.
מבחן רסקולניקוב
כדי לראות מדוע אפילו הספרות הנעלה ביותר לכודה בפישוט הזה, דמיינו שלוקחים רומן פסיכולוגי "עמוק" קנוני — החטא ועונשו של דוסטויבסקי — וכותבים אותו מחדש כך שיתאים לאופן שבו הסיבתיות האנושית פועלת באמת.
נניח שמישהו כתב ספר שבו המניע של רסקולניקוב לרצוח את בעלת הבית שלו פוצל לשבעה עשר מניעים נפרדים, שיחד מהווים 100% מהסיבה שבגללה פעל. גורם אחד אחראי ל־2%. אחר אחראי ל־11%. לחץ שכר הדירה הוא 19%, יהירות אידיאולוגית חצי מעוכלת היא 14%, חום וחוסר שינה הם 8%, טינה כלפי אמו ואחותו היא 9%, השפלה מלפני שלושה שבועות היא 6%, רמת סוכר נמוכה בדם באותו אחר צהריים היא 4%, דעה קדומה תרבותית סביבתית היא 3%, וכן הלאה במורד רשימה של שבעה עשר משקלים שפועלים זה על זה, שאף אחד מהם אינו מכריע לבדו.
מי היה קורא את זה? אף אחד.
זה היה בלתי קריא, והוא היה בלתי קריא בדיוק ביחס לנאמנותו למציאות. אפילו דוסטויבסקי — אמת המידה שלנו לעומק פסיכולוגי בסיפורת — נאלץ לזרוק את רוב הטבלה הסיבתית ולארגן את המעשה סביב כמה כוחות דרמטיים שקורא יכול להחזיק בראשו ולהרגיש בחזהו. המחיר של הפיכת ההתנהגות האנושית לקריאה כסיפור הוא זיוף של כמה דברים גרמו לה וכמה קטן היה כל אחד מהם.
סיפור אחד לא מלמד אותך דבר על החברה — הטעות של ג'ורדן פיטרסון
גם אילו סיפור לא היה מפושט מבחינה סיבתית, יש כישלון שני וחמור יותר כשאנשים מנסים לחלץ ממנו חוכמה חברתית. סיפור משכנע על אדם יחיד לא מלמד אותך דבר על החברה.
מה סיפור אחד על אדם אחד באמת אומר לך? ראשית, אינך יודע אם האדם הזה מייצג מישהו אחר, או איזה פלח של האוכלוסייה הוא עשוי לייצג, או כמה גדול הפלח הזה. שנית, בספרות אינך יודע אפילו אם הסיפור המסוים הזה אמיתי — למעשה, אתה יודע שהוא הומצא על ידי סופר כדי לייצר אפקט. כפי שטענתי כשהסברתי מדוע האמנות מלמדת את הדרך הלא נכונה לחשוב, סיפור לכל היותר ממחיש שמקרה אפשרי יכול להתקיים; הוא אינו נושא שום מידע על התפלגויות, על שכיחויות או על מנגנונים חברתיים.
גרוע מכך, התייחסות לסיפור משכנע כאל ראיה מובילה אנשים באופן פעיל למסקנות שגויות על החברה. דוגמה מובהקת: ג'ורדן פיטרסון. פיטרסון לוקח דרך קבע את החטא ועונשו — סיפור מומצא של סופר רוסי אחד מהמאה ה־19 על סטודנט בדיוני אחד שרוצח את בעלת הבית שלו וסובל מאשמה — ומתייחס אליו כאל הדגמה של חוקים אוניברסליים על אתאיזם, מוסר, טוטליטריות והאופן שבו חברות אנושיות פועלות. מכיוון שרסקולניקוב מצדיק לעצמו רצח ואחר כך מתפרק, פיטרסון מסיק שבלי יסודות דתיים אנשים וחברות קורסים לאלימות ניהיליסטית.
זו דרך טיפשית לחשוב. דוסטויבסקי לא גילה מה קורה כשאדם נוטש את הדת; דוסטויבסקי המציא את רסקולניקוב כך שיתאים לדעות הקדומות הדתיות והפוליטיות של דוסטויבסקי עצמו, וסידר את העלילה כך שהדמות תסבול בדיוק את הגורל שהתזה של המחבר דרשה. להתייחס לניסוי מחשבתי מכור של סופר על אדם דמיוני יחיד כאל נתונים על החברה שקול מבחינה לוגית לציטוט אגדה כראיה זואולוגית. ובכל זאת מיליוני אנשים מוצאים בזה עומק, כי הסיפור חי והתודעה שלהם אומנה על ידי הספרות לקבל נרטיב יחיד וחי במקום ראיות.
לאמן את התודעה לדחות הסברים אמיתיים
עכשיו שאלו מה קורה לציבור שמבלה את שעות הפנאי שלו בתוך ההרגל הזה.
כתבתי בעבר שהאמת לעולם אינה קצרה בעוד ששקרים וסיפורים מתפשטים משום שהם קצרים. כשכל רומן שאתה קורא, כל סרט שאתה רואה וכל דרמה שאתה סופג מראים לך עולם שבו למעשים יש מניע דומיננטי אחד, למלחמות יש סיבה אחת, והקשת של גיבור יחיד חושפת אמת על האנושות, אינך משאיר את ההרגל הזה מאחור כשאתה סוגר את הספר. אתה מביא אותו לפוליטיקה, לכלכלה ולקבלת החלטות קולקטיבית.
תפריט קבוע של סיפורים הופך אנשים לחושבים פחות. כשמישהו מציע הסבר אמיתי לבעיה חברתית — שבעה עשר גורמים, אף אחד מהם מעל עשרים אחוז, שנמדדו על פני אוכלוסייה עם טווחי שגיאה רחבים ובלי נבל יחיד — ציבור שאומן על נרטיבים דוחה אותו ממבט ראשון. זה לא מרגיש כמו הסבר, כי הסיפורים לימדו אותם איך הסבר אמור להרגיש: יחיד, בעל מניע, אישי ומסודר מבחינה מוסרית. הספרות לא מעמיקה את התודעה הציבורית; היא משטיחה אותה עד שמורכבות אמיתית הופכת לבלתי נסבלת.
להילחם ב־DNA של עצמנו
המרשם שנובע מכך אינו נוח רק משום שאנחנו מכורים כל כך להרגל: עלינו לנסות לגמול את הציבור מסיפורים.
אינני מעמיד פנים שזה קל. זה הולך ישר נגד ה־DNA שלנו. אנחנו אוהבים סיפורים. אנחנו מתים על סיפורים. אנחנו אוהבים קולנוע. אנחנו אוהבים מוזיקה עם סיפורי אהבה פשוטים שנשזרים בשירים של שלוש דקות. אנחנו אוהבים את כל זה, והשוק מציף אותנו בזה בכל שעה ביממה משום שהאבולוציה חיווטה אותנו לתגמל את זה.
אבל האהבה הזאת היא ההפך הגמור מאינטלקט. אינטלקט הוא הנכונות לשאול אם מקרה מייצג, לדרוש את ההתפלגות במקום את האנקדוטה, ולהחזיק בעין שבע עשרה סיבות משוקללות ונטולות זוהר כשכל אינסטינקט במוח שלך מתחנן לגיבור אחד, מניע אחד ופזמון.
זה מתחבר ישירות לנושא שעובר לאורך הבלוג הזה, בין אם השאלה היא גבירה על האינסטינקט בהסכמה, השאלה מה ההיררכיות בוררות, או משיכת המנוף החברתי נגד ברירות המחדל התורשתיות שלנו: הדבר החשוב ביותר שבני אדם יכולים לעשות הוא להילחם בנטייה הגנטית של עצמם. הגנים שלנו בנו אותנו לעולם קטן ושבטי, שבו שיפוטים בינאריים מהירים וסיפורים משותפים סביב המדורה שמרו על הלהקה מאוחדת. הם לא בנו אותנו להבין מאקרו־כלכלה, אפידמיולוגיה או את הסיבות למלחמות בחברה של מיליונים.
בכל תחום שבו האנושות התקדמה באמת — חיסכון לגיל הזהב, ספירת הסתברויות במקום אנקדוטות, בדיקת השערות מול נתונים במקום ציטוט דוסטויבסקי כהוכחה — ההתקדמות הייתה בניית הרגלים שדוחפים נגד מה שבא לנו באופן טבעי מה־DNA. התשוקה שלנו לסיפורים היא עוד נטייה גנטית אחת ששירתה אותנו פעם ומטפשת אותנו עכשיו. להתמסר לה לא דורש מאמץ; האינטלקט מתחיל במקום שבו אנחנו מתחילים להתנגד לה.