יש רק שני מנופים על התנהגות האדם, ואנחנו יכולים למשוך באחד

הגנטיקה ההתנהגותית הכריעה שאלה שהייתה פעם עניין של טמפרמנט. התנהגות האדם תורשתית בערך למחצה. על פני תכונות, על פני מדינות, על פני עשורים של מחקרי תאומים ואימוץ, החלוקה בין גנים לכל השאר יוצאת קרוב לאמצע. כתבתי על עד כמה הממצא הזה אינו נוח ומדוע אי הנוחות אינה טיעון. כאן אני רוצה להסיק את המסקנה המעשית, מפני שאני חושב שהיא חשובה יותר מן הממצא עצמו.

אם להתנהגות שני מקורות, יש בדיוק שני מנופים לשינויה. האחד הוא הגנום. השני הוא הסביבה, שעבור אדם בוגר פירושה בעיקר החברה שהוא חי בה. אין שלישי. כל מי שרוצה שאנשים יתנהגו אחרת — פחות באלימות, יותר בשיתוף פעולה, באופקים ארוכים יותר — עומד למשוך באחד משני אלה, בין שהוא יודע זאת ובין שלא.

המנוף הגנטי

המנוף הראשון הוא, לעת עתה, בקושי מנוף בכלל.

איננו יודעים אילו גנים עושים מה כמעט עבור שום תכונה התנהגותית. התכונות פוליגניות באופן מסיבי: אלפי וריאנטים שכל אחד תורם פירור, מקיימים אינטראקציה זה עם זה ועם הסביבה בדרכים שאיש אינו יכול למדל כיום. חיזוי טמפרמנט של אדם מן הגנום שלו אפשרי רק בגסות, ושינויו אינו אפשרי כלל.

נניח שזה משתנה. נניח שבעוד מאה שנה נוכל לערוך את הגנום לטמפרמנט כפי שאנו עורכים אותו כיום למחלות של גן יחיד. האם נרצה?

חשבו על התכונה הגורמת לרוב הצרות: אנוכיות, הנטייה לשקול את האינטרס העצמי מעל לאינטרס הקבוצה. היא תורשתית. היא גם, במידה רבה של סבירות, נושאת משקל. היא שלובה בשאפתנות, בדחף להגן על ילדיך, בסירוב להיות מנוצל, ברוב מה שעושה אדם לאדם ולא לרכיב. הפחתה מהונדסת של האנוכיות לא תייצר אדם טוב יותר. היא תייצר מין אחר, ואין לנו מושג מה עוד היא תיקח איתה.

אז אפילו במקרה האופטימי המנוף הגנטי הוא מנוף שראוי שנהסס לגעת בו, ובמקרה הממשי הוא אינו קיים. נשאר אחד.

המנוף הסביבתי

המנוף השני הוא זה שכל חברה משכה בו מאז ומתמיד, לרוב בלי להודות בכך.

סביבה, עבור אדם בוגר, אינה מזג אוויר ותזונה. היא התמריצים שסביבו: מה מתוגמל, מה נענש, מה גלוי, מי מתבונן, מה האנשים הקרובים אליו עושים, מה המוסדות שהוא תלוי בהם דורשים ממנו. שנו את אלה וההתנהגות משתנה — לא מפני שהאדם השתנה, אלא מפני שאותו אדם מגיב עכשיו לתנאים אחרים.

אנחנו יודעים שזה עובד מפני שאנחנו רואים את זה עובד. אותה אוכלוסייה, עם אותם גנים, מתנהגת בדרך אחת תחת משטר המעניש יוזמה ובדרך אחרת עשור לאחר מכן תחת משטר המתגמל אותה. שיעורי פשיעה נעים עם שיטור ושגשוג הרבה יותר מהר משכל גן יכול לנוע. שיתוף פעולה מופיע ונעלם עם המבנים שהופכים אותו למשתלם.

מספר התורשתיות אינו סותר זאת. תורשתיות מודדת את חלקם של הגנים בשונות בין אנשים בסביבה נתונה. היא אינה אומרת דבר על כמה תזוז האוכלוסייה כולה אם הסביבה תשתנה, והתשובה לזה היא: הרבה מאוד. הגובה תורשתי יותר מרוב ההתנהגויות, והגובה הממוצע זז כמה סנטימטרים במאה שנה בעזרת תזונה בלבד.

מדוע זו מסקנה פוליטית

חברו את שתי המחציות והטיעון נסגר.

מחצית ההתנהגות היא גנים שאיננו יכולים, וכנראה אף אינם צריכים, לשנות. המחצית האחרת היא סביבה, והסביבה שחשובה היא עיצוב החברה: חוקיה, מוסדותיה, חלוקת הכוח בה, הדרך שבה היא מחליטה. עיצוב החברה הוא לפיכך הכלי היחיד שברשותנו לשיפור התנהגותם של בני אדם. לא כלי אחד מבין כמה. היחיד.

זה ממסגר מחדש מה הפוליטיקה בשבילו. פוליטיקה אינה, על פי תפיסה זו, ניהולו של טבע אנושי קבוע, תוך עקיפת פגמים שאי אפשר לתקן. היא הפעלת המנוף היחיד שיכול לשנות את התנהגותו של מין שלא ישנה את גניו.

מה נובע מזה לעיצוב

אם החברה היא המנוף, אז השאלה כיצד החברה מקבלת החלטות אינה שאלה פוליטית אחת מבין רבות. היא השאלה, מפני שהיא קובעת מי זוכה לקבוע את הסביבה שכל האחרים מגיבים לה.

תחת היררכיה, קבוצה קטנה קובעת את התנאים לכל השאר, ובאופן טבעי קובעת אותם כך שיתאימו לה. הסביבה שהרוב חי בה מעוצבת אז על ידי מיעוט לטובת המיעוט, וההתנהגות שהיא מייצרת ברוב — טינה, בגידה, אופקים קצרים — היא בדיוק מה שהייתם חוזים מתנאים שעוצבו על ידי מישהו אחר.

לחברה הקובעת את תנאיה בעצמה יש לפחות האפשרות לקבוע אותם היטב. זהו הטיעון לפיזור ההחלטה, מנוסח במונחים של גנטיקה התנהגותית ולא של הגינות: המנוף הסביבתי צריך להיות בידי האנשים שזו סביבתם.

הגנים נתונים. החברה נבחרת. השקענו מאמץ רב בוויכוח על המחצית שאיננו יכולים לשנות ומעט להפליא בעיצוב המחצית שאנחנו יכולים.