הזנב הארוך של האמונה: מדוע אי אפשר לנתק את הדת הקיצונית מהדת

בכל פעם שמעשה אלימות דתית מזעזע את התודעה הציבורית, בא בעקבותיו פזמון מוכר: "זו לא דת אמיתית", או "הקיצונים האלה חטפו את האמונה". ההגנה הזאת, עם כל כוונותיה הטובות, נשענת על כשל לוגי וסטטיסטי. הדת הקיצונית אינה שתל זר שהודבק לגוף שפיר מטבעו; היא הזנב הארוך של התפלגות ההסתברות של האמונה והפרקטיקה הדתית.

הזנב שאי אפשר להפריד #

חשבו על נהיגה. תאונות דרכים אינן מחוץ לתופעת הנהיגה; הן תוצאה סטטיסטית מובנית של מיליוני בני אדם המפעילים כלי רכב במהירות. תשתיות כבישים, הנדסת רכב וחינוך נהגים יכולים להפחית את תדירות התאונות ואת חומרתן, אבל אי אפשר להוריד אותן לאפס כל עוד קיימת נהיגה. הטענה ש"תאונות דרכים אינן נהיגה אמיתית" היא אבסורדית. נהיגה מייצרת תנועה; בקצה הזנב של המערכת הזאת, נהיגה מייצרת בהכרח התנגשויות.

מערכות אמונה פועלות לפי אותה מכניקה סטטיסטית בדיוק. דת מקיפה קשת של מחויבות, של פשטנות פרשנית ושל להט. הרוב המכריע של המאמינים נמצא בגבנון המרכזי של ההתפלגות הנורמלית: הם משתתפים בתפילות השבועיות, שומרים על החגים כמנהג תרבותי ומשלבים את האמונה בחיים האזרחיים הרגילים. אבל לכל התפלגות רציפה יש זנבות. בקצה הימני הקיצוני של הזנב יושבים אלה שמפרשים את הציוויים כפשוטם, שמעמידים את הטוהר הדוגמטי מעל לחיים בעולם הזה, ושמשתמשים באלימות. אי אפשר לקטוע את הקיצוניות מן הדת שמייצרת אותה; מבחינה מתמטית וסוציולוגית היא חלק מן התופעה עצמה.

יתרה מזאת, לדתות שונות יש פרמטרים שונים של התפלגות. כשם שאזורים עם כבישים מסוכנים ואכיפה חלשה מניבים שיעורי תאונות גבוהים יותר, כך מערכות אמונה שתורתן המרכזית נוטה אל הגמוניה פוליטית־תאולוגית מייצרות התפלגויות שה"גבנון" שלהן קרוב יותר ללוחמנות, ובאופן טבעי מנפחות את נפח הזנב האלים שלהן.

כשל הבחירה האישית: אקראיות במיקרו מול חיזוי במאקרו #

התנגדות נפוצה למסגור הסטטיסטי הזה היא הטענה לבחירה חופשית. המבקרים טוענים שבניגוד למערכות מכניות, לבני אדם יש רצון חופשי, ולכן מודלים סטטיסטיים אינם חלים על בחירות מוסריות ואידאולוגיות.

ההתנגדות הזאת מבלבלת בין שונוּת מיקרוסקופית לבין חוקים מאקרוסקופיים. במטאורולוגיה, משב רוח בודד הוא כאוטי ואי אפשר לחזות אותו בדיוק. ובכל זאת עונות השנה צפויות לחלוטין; החורף מגיע בלי קשר לכיוונו של משב זה או אחר, ומפלי לחץ אטמוספריים מולידים סערות באופן אמין. באופן דומה, במכניקה סטטיסטית התנועות של מולקולות מים בודדות נראות אקראיות, אבל ההתנהגות הקולקטיבית של המים (דינמיקת זורמים, נקודות רתיחה ומתח פנים) נקבעת באופן מוחלט.

הסוציולוגיה פועלת לפי אותו עיקרון. קיומה של בחירה אישית אינו מבטל דטרמיניזם ברמת המצרף. אמנם כל אדם בודד שומר על השליטה בהתנהגותו האישית, אבל אוכלוסייה מצטברת של עשרות או מאות מיליונים הדבקים בטקסט אידאולוגי מסוים תייצר באופן אמין תוצאות סטטיסטיות צפויות לאורך כל עקומת ההתפלגות.

ההקשר והעקומה הזזה: השפעות חברתיות־כלכליות #

טיעון נגדי נוסף גורס שהאלימות הדתית מונעת בעיקר ממצוקה חברתית־כלכלית חיצונית או מטינה גאופוליטית, ולא מן הדוקטרינה הדתית.

לתנאים חברתיים־כלכליים ולסכסוכים גאופוליטיים יש בהחלט משקל, אבל הם אינם מחליפים את ההתפלגות; הם מזיזים אותה. בסטטיסטיקה, משתנים חיצוניים משנים את הממוצע, את השונות ואת הצידוד של התפלגות. כשאוכלוסייה מתמודדת עם חוסר יציבות פוליטית חמור, עם קריסת מוסדות או עם קיפוח כלכלי יחסי, הלחצים האלה דוחפים את העקומה כולה לעבר הקיצוניות ומרחיבים את הזנב הקיצוני.

לעומת זאת, סביבות יציבות ומשגשגות מזיזות את העקומה לעבר המתינות ומדכאות את המסה של הזנב. אבל לחצים חיצוניים זקוקים למסגרת אידאולוגית שדרכה מתועלות הטינות. הקיפוח מספק את הזרז; ההתפלגות הדוקטרינרית מספקת את הצורה ואת המסלול של הזנב הקיצוני.

להזיז את ההתפלגות: מדוע מתינות מן השורה חשובה #

רוב השיח על המאבק בקיצוניות מתמקד בגינוי, בבידוד או בהסטה מקיצוניות של השוליים האלימים. אכיפת חוק וצעדי ביטחון מיידיים הם הכרחיים, אבל הניסיון לחסל את הקיצוניות רק באמצעות פגיעה בזנב הוא מאבק לא יעיל, בעלייה, נגד הכרח סטטיסטי. כל עוד העקומה הרחבה נשארת מעוגנת באורתודוקסיות הנוטות ללוחמנות, המערכת תמשיך למלא מחדש את השוליים הקיצוניים.

מאמינים מן השורה מרגישים לעתים קרובות חסרי אונים, ומניחים שתפקידם היחיד הוא להתנער בקול מן המחבלים או לגנות מעשים קיצוניים. האינסטינקט הזה מובן, אבל הוא מחמיץ את המציאות המתמטית של האופן שבו התפלגויות זזות. אי אפשר לכרות את הזנב האלים מבחוץ; הוא מתכווץ רק כשההתפלגות כולה זזה הרחק מן הקיצוניות.

וזה נותן לאנשים רגילים כוח מכריע. התרומה האפקטיבית ביותר שמאמינים מן השורה יכולים לתרום אינה רק להפנות אצבע מאשימה אל הזנב האלים, אלא למתן במודע את האמונות שלהם, את מה שהם מלמדים ואת הנורמות התרבותיות בתוך משפחותיהם, קהילותיהם המקומיות וסביבתם הקרובה. כשהמאמין הממוצע מאמץ ומקדם פרשנויות מתונות יותר (מקבל פלורליזם, דוחה שוביניזם וממעיט בחשיבות האבסולוטיזם הדוגמטי) הגבנון המרכזי של האוכלוסייה זז. הזזת הממוצע של האוכלוסייה כולה מושכת בהכרח את הזנב פנימה, ומצמצמת באופן דרסטי את מספר האנשים שחוצים את הסף אל האלימות.

סיכום #

ההכחשה שהקיצוניות שייכת לדת מונעת הערכה כנה ורפורמה. הקיצוניות אינה תקלה חריגה; היא התוצאה המערכתית, בקצה הזנב, של מערכת אמונה הפועלת בקנה מידה גדול. צמצום מתמשך של הקיצוניות האלימה לא יבוא מגינוי חיצוני של השוליים. הוא מחייב להזיז את ההתפלגות כולה מבפנים, בהובלת אנשים רגילים שממתנים את האמונות שלהם ואת קהילותיהם, וכך מושכים את קו הבסיס התרבותי כולו הרחק מן הקיצוניות.