המועמד השבטי: מדוע בחירת אנשים במקום רעיונות שוברת את הדמוקרטיה
הדמוקרטיה הייצוגית מציגה את עצמה כמנגנון לדיון קולקטיבי על מדיניות, על מודלים של ממשל ועל סדרי עדיפויות מוסדיים. בפועל, הבחירות כמעט אף פעם אינן נסובות על רעיונות. הן סובבות כמעט כולן סביב אנשים: כריזמה אישית, חוזק נתפס, רגש שאפשר להזדהות איתו ואיתות שבטי.
המבנה הממוקד באנשים אינו כישלון מקרי של החינוך האזרחי או של הסנסציוניות של התקשורת. זהו פגם מבני שמנצל את הפסיכולוגיה האבולוציונית שלנו. בני האדם מוכנים מבחינה ביולוגית להעריך מנהיגים יחידים, ללכת אחריהם ולהישאר נאמנים להם בתוך להקות קטנות. כשמערכות פוליטיות מודרניות רותמות את הנטייה הקדומה הזאת ומעמידות את הבחירות על מועמדים יחידים במקום על רעיונות פרוגרמטיים, הן מפעילות נאמנות שבטית על חשבון ההערכה הרציונלית.
החומרה האבולוציונית של הנאמנות
במשך רוב רובה של ההיסטוריה של קדמוני האדם, בני האדם חיו בלהקות קטנות של ציידים־לקטים, שבהן ההישרדות הקולקטיבית הייתה תלויה בתיאום מהיר, בהיררכיה חברתית ובנאמנות לאנשים מוכרים. בסביבה כזאת:
- האמון היה אישי: אידאולוגיות מופשטות, חוקים והצעות מדיניות שיטתיות לא היו קיימים. חוזים חברתיים נקבעו פנים אל פנים. לתת אמון במנהיג פירושו היה להעריך נוכחות פיזית, אומץ, אמינות ונאמנות לקבוצה.
- החשיבה הייתה יקרה, הציות היה זול: ההישענות על מנהיג מבוסס או על הסכמת הקבוצה הפחיתה חיכוך ומנעה היסוס קטלני בזמני עימות. חשיבה מופשטת רב־ממדית על פשרות מערכתיות הייתה תקורה אבולוציונית שלא העניקה שום יתרון הישרדותי מיידי.
- העריקה הייתה קטלנית: נידוי מהשבט פירושו היה מוות. לכן הברירה הטבעית התקינה בנו היקשרות רגשית עזה להיררכיה של הקבוצה. מי שכבר התחייב למנהיג או לסיעה, ההודאה שהמנהיג אינו כשיר, אינו ישר או מסוכן הייתה מסוכנת לו מבחינה חברתית.
המנגנונים הקוגניטיביים שלנו מוטבו אפוא ליצור רשמים מיידיים ואינסטינקטיביים על אנשים, ולא לפרק ולבקר מצעים מורכבים של מדיניות.
לבחור אווטרים במקום מדיניות
הדמוקרטיה הייצוגית המודרנית לוקחת את המנגנון הפלאוליתי הזה ומציבה אותו במרכז הממשל. בחירות לנשיאות, לראשות הממשלה ולפרלמנט מבקשות מהאזרחים לבחור אווטר אנושי, ולא מערכת אובייקטיבית של עקרונות או של תוצאות שאפשר לאמת.
זה מייצר פתולוגיות מערכתיות צפויות:
- הכריזמה בולעת את הכשירות: מפלגות ובוחרים בוחרים מועמדים לפי תכונות שמפעילות את מנגנוני האמון של הפרימטים: ביטחון עצמי, קומה גבוהה, יכולת סיפור שוטפת, אסרטיביות מילולית וחיוניות חיצונית. לתכונות האלה אין שום מתאם עם כשירותו של אדם בניהול כלכלי, בפיקוח על הביורוקרטיה או במדיניות חוץ.
- הרעיונות הופכים לקישוט בלבד: המדיניות אינה נבחנת לפי יתרונותיה האמפיריים או לפי הקוהרנטיות הפנימית שלה. במקום זאת, רעיון מתקבל או נדחה רק לפי מי שמחזיק בו. אותה הצעה פיסקלית או צבאית שמגנים אותה כשמועמד יריב מציע אותה, זוכה להגנה נלהבת כשהאלוף שלך תומך בה.
- מלכודת העלות השקועה של הנאמנות למחנה: מכיוון שההישרדות האבולוציונית דרשה נאמנות בלתי מותנית ללהקה, ההודאה שמנהיג נבחר מושחת, הפכפך או אינו כשיר מעוררת דיסוננס קוגניטיבי עמוק. ההודאה בטעות מרגישה כמו עריקה מהשבט. לכן התומכים מתבצרים, וממציאים רציונליזציות בדיעבד כדי להסביר את חוסר הכשירות במקום לדרוש אחריותיות.
הקשת הביולוגית של הממשל: מהמונרכיה לדמוקרטיה הישירה
אפשר לראות את ההתפתחות ההיסטורית של מודלים של ממשל כהתקדמות מתמשכת לאורך קשת ביולוגית: מעבר הדרגתי ממערכות התואמות את האינסטינקטים שהתפתחו בנו אל מודלים הדורשים התנגדות אינטלקטואלית מתמדת להם.
בלהקות הקדומות, האצלת הסמכות למנהיג יחיד עבדה באופן טבעי, כי המנהיגים חיו באותה סביבה מיידית, התמודדו עם אותם סיכוני הישרדות ונשאו בתוצאות הישירות של כל החלטה. המונרכיה בעצם הגדילה את הדחף הפרימטי הזה להעביר את הממשל לאדם אחד, וסיפקה את האינסטינקט האנושי להימנע מהעלות הקוגניטיבית הכבדה של מעורבות פוליטית ופשוט להמשיך בחיי היומיום. אבל המונרכיה גדלה באופן פתולוגי: מונרך יחיד שמכריע את גורלם של מיליונים ניתק את ההתאמה הטבעית בין האינטרסים, ואפשר למונרכים לצבור עושר מופרז בזמן שנתיניהם גוועו ברעב.
הדמוקרטיה הייצוגית הייתה צעד חלקי ולא נוח הרחק מהטבע הביולוגי. היא אילצה את האזרחים להתמודד עם מושגים מערכתיים מופשטים (ויכוחים על מודלים כמו סוציאליזם מול קפיטליזם, על מבני רגולציה ועל מדיניות פיסקלית) דבר שמרגיש לעתים קרובות לא טבעי ומכביד. ובכל זאת, הדמוקרטיה הייצוגית נעצרה לפני שבירה מלאה עם הביולוגיה, כי שמרה על הקב הפרימטי המנחם: הנוהג לבחור באווטרים אנושיים יחידים ולהתלכד מאחוריהם.
הדמוקרטיה הישירה היא היציאה הקיצונית ביותר מאזור הנוחות הביולוגי הזה. היא מבטלת את האווטרים האנושיים לגמרי ודורשת מהאזרחים להעריך חקיקה סוגיה אחר סוגיה, וכך היא מסירה את הקב של הנאמנות למחנה ושל הכריזמה האישית. היא דורשת מעורבות קוגניטיבית מתמשכת, לימוד מתמיד של נושאים מורכבים ומאמץ פעיל ומודע לדכא את הכמיהה של מוח הקוף לדמות סמכותית שתיקח את המושכות.
להתנגד לכשל הפרסונליסטי
הפגם היסודי של הארכיטקטורה הפוליטית הנוכחית הוא שהיא מתכננת את המוסדות סביב הפגיעויות האנושיות במקום להגן מפניהן. כשהיא מציבה אישיויות יחידות בפסגת הבחירה הציבורית, המערכת הדמוקרטית מתמרצת ללא הרף שבטיות, דמגוגיה והדבקה רגשית.
כשם שהיגיינה אינטלקטואלית מחייבת לזהות ולדכא אינטואיציות על־טבעיות, כך בגרות פוליטית מחייבת להכיר בכך שהאינסטינקט שלנו ללכת אחרי יחידים כריזמטיים הוא רפלקס אבולוציוני מיושן. רפורמה מערכתית משמעותית אינה יכולה להישען על התקווה למנהיגים טובים ונדיבים יותר. היא מחייבת לתכנן מנגנונים דמוקרטיים שמנתקים את הממשל מתחרויות פופולריות אישית, ומעבירים את המוקד אל מצעים פרוגרמטיים, אל מדדים שאפשר לאמת, אל בחירות אידאולוגיות ישירות ואל מגבלות מוסדיות שמנטרלות באופן שיטתי את הדרישה של מוח הקוף למנהיג שבט.
הדמוקרטיה הישירה היא דוגמה מובהקת למודל ממשל שנועד במפורש להתגבר על הפגם האבולוציוני הזה. כשהיא דורשת מהאזרחים להצביע ישירות על מדיניות מסוימת, על הצעות ועל רעיונות חקיקה במקום להאציל סמכות לאווטרים אנושיים, הדמוקרטיה הישירה עוקפת את ההשפעה המעוותת של הכריזמה האישית ושל הנאמנויות השבטיות. בכך היא מעבירה את המעורבות האזרחית מנאמנות סיעתית עיוורת אל הערכה אובייקטיבית של תוצאות המדיניות ושל המהות הפרוגרמטית.