האמנות מלמדת את הדרך השגויה לחשוב

טענתי בעבר שהאמת ארוכה והסיפורים קצרים, ושזו הסיבה שהשקר נודד טוב יותר מהעובדה. כאן אני רוצה להעלות האשמה צרה יותר ופחות ניתנת למחילה. האמנות אינה רק נכשלת ללמד אותנו לחשוב. היא מאמנת באופן פעיל דרך חשיבה שגויה כמעט לכל שאלה שחשובה.

היחידה של האמנות היא הפרט

רומן עוקב אחר אדם אחד, או אחר קומץ. לסרט יש גיבור. לציור יש פנים, או סצנה עם כמה פנים בתוכה. זו אינה מגבלה שאמנים נאבקים בה; זה המדיום. האמנות פועלת בכך שהיא גורמת לכם להרגיש מה שאדם מסוים אחד מרגיש, והיא אינה יכולה לעשות זאת למיליון אנשים בבת אחת.

אבל כמעט דבר ממה שקובע איך חברה פועלת אינו נראה בקנה המידה של אדם אחד. האם מדיניות מסייעת או מזיקה, האם מלחמה הייתה הכרחית, האם קבוצה מקבלת יחס בלתי צודק, האם כלכלה משתפרת — אלה שאלות על התפלגויות, על ממוצעים ושונויות וזנבות. המקרה הפרטי הוא נקודת נתונים אחת, ונקודת נתונים אחת אומרת לכם כמעט כלום.

כך שההרגל שהאמנות מתקינה — להבין את העולם על ידי מגורים בתוך מקרה יחיד — הוא בדיוק ההרגל שנכשל כשפונים לכל שאלה על הציבורי ולא על הפרטי.

סיפור מוכיח קיום, לא משמעות

הנה השגיאה הספציפית, וכדאי לדייק בה מפני שהיא כה נפוצה.

עיתונאי מוצא אדם אחד שנפגע ממדיניות ומספר את סיפורו במיומנות. הסיפור מוכיח שהפגיעה קיימת. הוא אינו מוכיח שהפגיעה גדולה, או שכיחה, או גדולה מהפגיעה שהמדיניות מונעת. קיום הוא הטענה החלשה ביותר האפשרית על תופעה; מקרה יחיד מספק אותה. משמעות היא טענה על כמה מקרים יש ביחס לכל השאר, ואף סיפור, מרגש ככל שיהיה, אינו יכול לשאת את המידע הזה.

הקו בין חשיבה טובה לחשיבה רעה עובר בדיוק כאן, בין "זה קורה" ל"זה חשוב", והאמנות חיה דרך קבע בצד השגוי שלו. עיתונאות גרועה עושה את אותו הדבר מאותה הסיבה: היא אמנות עם מועד הגשה.

שימו לב שהסיפור אינו משקר. כל פרט עשוי להיות אמיתי. השקר נמצא במסקנה שהקהל מוזמן להסיק, וההזמנה היא כל האומנות.

רגש במקום קור רוח

השיעור השני של האמנות הוא שהתגובה הנכונה למצב היא להרגיש אותו. סמלים, תהודה, תחושה של משמעות גדולה יותר — אלה מה שיצירת אמנות מנסה לייצר, ויצירה שמותירה אתכם אדישים נכשלה במונחיה שלה.

אבל על השאלות שמניתי למעלה עונים טוב יותר בקור מאשר בחום. הרגש הוא מה שגורם לכם לתפוס את האידיאולוגיה הקרובה ביותר, את המסגרת שאומרת לכם באיזה צד הסיפור נמצא לפני שהסתכלתם על המספרים. האמנות מתגמלת בדיוק את הרפלקס הזה: הסיפור המספק הוא זה שבו הסמלים מסתדרים והנבל הוא מי שציפיתם.

איני חושב שזה מקרי שאמנים נשבו כך בקסמו של ניטשה. הוא הפילוסוף של הפרט ההרואי היחיד מול העדר, וזה הסיפור שהאמנות כבר יודעת לספר. הוא נתן להטיה המובנית של המדיום פילוסופיה, והמדיום היה אסיר תודה. הסיפור האמיתי של כל מאה הוא סיפור ההמונים — מה אכלו, מה הרג אותם, מה יכלו להרשות לעצמם — וכמעט אין בו גיבורים.

את סיפורו של מי האמנות סיפרה מאז ומתמיד

יש נקודה היסטורית שמחדדת את הנקודה האפיסטמית.

במשך רוב ההיסטוריה אמנים עבדו אצל מי שיכול היה לשלם להם, וזה אומר בעלי הכוח. צייר החצר צייר את המלך. המשורר שיבח את הפטרון. הקתדרלה הוזמנה על ידי הבישוף והאדירה את אלוהיו של הבישוף ואת תורמיו של הבישוף. העניים מופיעים ברשומה הזו כרקע, כפרט ציורי, או לא מופיעים כלל.

אנחנו כבר יודעים להתייחס בחשדנות לספרי היסטוריה שנכתבו לפני המאה העשרים, מפני שאנחנו יודעים מי כתב אותם ובשביל מי. אותה חשדנות צריכה לחול כברירת מחדל על כל יצירת אמנות היסטורית, ומאותה הסיבה. אלה בעלי הכוח המתארים את העולם מנקודת המבט של בעלי הכוח, בצורה שנועדה להרגיש ולא ליידע. העובדה שהיא יפה אינה הופכת אותה למקור.

מה איני אומר

איני אומר שלאמנות אין ערך. הנאה היא ערך, וכך גם נחמה, וכך גם עצם המלאכה של דבר שנעשה היטב. לא הייתי רוצה לחיות בלי אף אחד מהם.

אני אומר שהאמנות היא כלי גרוע להבנת העולם, שהיא משמשת ככלי כזה באופן שגרתי, ושהדרך שבה היא נכשלת אינה אקראית. היא נכשלת לכיוון הפרט על פני האוכלוסייה, לכיוון הרגש על פני המדידה, לכיוון הסמל על פני המקרה, ולכיוון הפטרון על פני הקהל. אלה ארבע הטיות שיטתיות, כולן מצביעות לאותו כיוון, ותרבות שלוקחת את הבנתה את עצמה מאמנותה תטעה בכל ארבעת הכיוונים בבת אחת.

קראו את הרומן. ואז חפשו את המספר.