שטויות מקודשות: למה להאמין בגיל 30 זה טיפשי

אף אדם מבוגר לא מאמין בסנטה קלאוס. אם בן 30 היה אומר לכם, בכנות, שאיש בחליפה אדומה מבקר בכל בית על פני כדור הארץ בלילה אחד, לא הייתם קוראים לזה אמונה עמוקה. הייתם קוראים לזה בשמו. ובכל זאת, מיליוני מבוגרים מאמינים במשהו יוצא דופן לא פחות: שבורא מאה מיליארד גלקסיות הפך לרבי גלילי מהמאה הראשונה, הוצא להורג בידי רומא, ואז קם ויצא מקברו. על זה אנחנו לא צוחקים. לזה אנחנו בונים קתדרלות.

הפוסט הזה עוסק באיפה ואיפה הזו, ובשאלה למה אני חושב שאמונה בסיפורים האלה בגיל מבוגר אינה מוזרות תמימה. היא טיפשית, ומבוגרים שעושים זאת מתנהגים בטיפשות.

הסיפור לא שורד רגע אחד של בחינה כנה

נתחיל בקנה המידה. היום אנחנו יודעים שכדור הארץ הוא נקודה שמקיפה כוכב רגיל, בגלקסיה רגילה, אחת מתוך כ־10^11 גלקסיות. כל תגלית גדולה בחמש מאות השנים האחרונות דחקה את האדם הרחק יותר מהמרכז: קופרניקוס, דרווין, האבל. ומול כל זה, הנצרות מבקשת מאיתנו להאמין שהיקום כולו סובב סביב הוצאה להורג אחת בפרובינציה רומית.

עכשיו הבינה המלאכותית הורידה אותנו מעוד כן אחד. האינטליגנציה האנושית הייתה אמורה להיות הגבול האחרון, הדבר שהופך אותנו למיוחדים בכל הריק הזה. מכונות משתוות לנו או עולות עלינו כיום במשימות שפעם חשבנו שהן מגדירות תודעה: שחמט, גו, קיפול חלבונים, מבחנים מקצועיים, כתיבה. כל אחד מהקווים האלה נחצה כמעט בלי יותר ממחזור חדשות אחד, והחיים נמשכו. אם אפילו התודעה שלנו אינה כתר הבריאה, סיפור שמציב אותנו במרכז הקוסמוס נראה קטן עוד יותר.

הפסיכולוגיה הנחיתה את אותה מכה מבפנים. דניאל כהנמן ועמוס טברסקי הקדישו עשרות שנים לתיעוד הכשלים של השיפוט האנושי: הטיית אישוש, חשיבה מונעת, ביטחון יתר, הרעב לראות דפוסים וסוכנים במקום שאין כאלה. איננו כתר הבריאה הרציונלי. אנחנו פרימטים חרדים שמאמינים במה שמנחם אותנו וממציאים לזה נימוקים בדיעבד. זה בדיוק סוג התודעה שהייתה ממציאה אל שאוהב אותה ותחייה שמושיעה אותה.

יש שיאמרו שההטיות האלה פוגעות בכולם, גם באתאיסטים. נכון, אבל זה מחמיץ את העיקר. המדע קיים בדיוק משום שאי אפשר לסמוך על תודעה של יחיד. ביקורת עמיתים, שחזור וניסויים מבוקרים הם מנגנון שנבנה כדי לתפוס הטיות שאף אדם יחיד לא היה תופס לבדו. אתאיסט שמבסס את תפיסת עולמו על ממצאי המדע יורש את התיקונים האלה, ולכן האמונות שלו על העולם מוטות פחות. מאמין מבסס את שלו על התגלות ומסורת, שבהן הספק הוא חטא והוודאות היא מעלה, ושום דבר לא תופס את הטעויות. זה ההבדל האמיתי ביניהם: צד אחד שואל שיטה שמתקנת הטיות, והצד השני מקדש את ההטיה.

זה לא סיפור שצמח מתוך ראיות. זה סיפור שצמח מתוך צורך. מנהיג של תנועה נצלב בפומבי. חסידיו הימרו עליו על הכול. במקום להודות שטעו, הם אמרו לעצמם שהוא לא באמת מת. לפסיכולוגים יש שם לזה: דיסוננס קוגניטיבי. קבוצות שנבואותיהן נכשלות נוטות לעתים קרובות להתבצר במקום לוותר. התחייה היא הדוגמה העתיקה והמוצלחת ביותר.

האמונה בנויה כדי להתחמק מהמבחן

בקשו ממאמין מבחן, ותשמעו שאסור לנסות את האל. כמה נוח. הטענה היחידה שהייתה מכריעה הכול היא הטענה היחידה שהוכרזה כאסורה.

ובמקום שבו נערכו מבחנים, הם נכשלו. המחקר הגדול ביותר על תפילה למען אחרים, ניסוי STEP משנת 2006, מצא שמטופלים בניתוחי לב שהתפללו עבורם לא הצליחו יותר מאחרים. אלה שידעו שמתפללים עבורם הצליחו מעט פחות.

הסתכלו איך מאמינים חיים בפועל. הם מתפללים, ואז הולכים לרופא. הם אומרים שהמוות הוא שער לגן עדן, ואז מתאבלים ונלחמים להישאר בחיים כמו כולם. המעשים שלהם מגלים לכם כמה הם באמת סומכים על הסיפור.

המניע האמיתי הוא פחד

הסירו את התאולוגיה, ומה שנשאר הוא פחד מוות. מחקרים בתיאוריית ניהול האימה מראים שתזכורת לבני תמותה גורמת לאנשים להיאחז חזק יותר באמונה בחיים שאחרי המוות. התחייה אינה מסקנה היסטורית. היא שמיכת ביטחון שלובשת תחפושת של היסטוריה.

אני מבין פחד מוות. לכולם יש אותו. מה שאני לא מכבד הוא העמדת פנים שהפחד הוא ראיה.

החלק הגרוע ביותר: לקדש שטויות

בני אדם תמיד האמינו בשטויות. ההישג הייחודי של הדת היה להפוך את השטויות לקדושות. ברגע שטענה קדושה, ערעור עליה הופך לחטא, ספק הופך לכישלון מוסרי, וביקורת הופכת לחוצפה. המדע עושה את ההפך. הוא לא מתייחס לשום דבר כקדוש, ובדיוק משום כך הוא יכול לתקן את טעויותיו. אלפיים שנה אחרי, הנצרות עדיין מדקלמת למעשה את אותו אני מאמין. תנו לי עוד תחום אחד של ידע אנושי שלא התקדם כלל במשך אלפיים שנה ועדיין גאה בזה.

והקדושה באה עם אכיפה. תומס אייקנהד נתלה בסקוטלנד ב־1697, בגיל 20, על חילול הקודש. בפולין הוצא להורג אציל ב־1689 על שכתב שאין אלוהים. גם היום, עזיבת הדת עלולה להוביל לגזר דין מוות בכמה מדינות. במשך מאות שנים, הכופרים היו אלה שהיו אמורים להתבייש.

כל מאמין הוא חלק מהמפעל

המאמין המתון יאמר: אני לא אחד מהם. אבל בכך שהוא מדקלם את האני מאמין, ממלא את הספסלים ומלמד את הסיפור לילדים לפני שהם מסוגלים לשפוט אותו, כל מאמין מעניק לגיטימציה למערכת שמגינה על הגרוע שבה. אמונות טפלות, אנטי־אינטלקטואליות ובוז לראיות שואבים כולם כוח מהרעיון שאמונה היא מעלה.

גם הנתונים מצביעים לאותו כיוון. מטא־אנליזה משנת 2013 של מירון צוקרמן ועמיתיו, שאיחדה 63 מחקרים, מצאה מתאם שלילי עקבי בין דתיות לאינטליגנציה. מאמינים מקבלים בממוצע ציונים נמוכים יותר. אבל מנת המשכל הגולמית היא בכלל לא העיקר. טיפשות אינה רק חוסר אינטליגנציה; היא גם מה שאתה נותן לאינטליגנציה שלך לשרת. מוח חכם שמוסר את שיקול דעתו לסיפור שנכתב לפני אלפי שנים, ואז מקדיש את כל כישרונו להגנה על הסיפור, הוא טיפש עם צעדים נוספים.

לילד שמאמין בסנטה יש תירוץ. למבוגר עם גישה לכל ספרייה, לכל טיעון נגדי ולכל תגלית מדעית של 500 השנים האחרונות, אין. בגיל 30, להאמין שאדם מת קם מקברו אינו תמימות. זו טיפשות, פשוטה וברורה.

הגיע הזמן להפסיק להעמיד פנים

אני לא מבקש חוקים נגד אמונה. אני מבקש כנות. עלינו להפסיק להתייחס לסיפורים האלה כעמוקים רק משום שהם עתיקים ונפוצים. עלינו להפסיק להעניק להם כבוד שלא היינו מעניקים לשום טענה אחרת חסרת ביסוס. ומאמינים, אם יושרה חשובה להם, צריכים להפנות אל אמונתם את אותה בחינה שהיו מפנים אל זאוס, אל ת'ור או אל סנטה קלאוס.

הם ימצאו את אותו הדבר. אין שם כלום.