מדוע חיפוש האמת דוחה דמוקרטיה אך הפוליטיקה מחייבת אותה

סטיבן ויינברג מתעד תלונה שסוציולוגים של המדע מעלים נגד פיזיקאים: שמדענים נלחמים על התיאוריות המועדפות עליהם במקום לנהל משא ומתן על הסדר, ושזה בלתי ראוי איכשהו.

תשובת הפיזיקאים היא שפיזיקה אינה דמוקרטיה. אין קובעים את התיאוריה הנכונה בסקר בין פיזיקאים. תיאוריה חדשה חייבת להוכיח את עצמה, וברגע שעשתה זאת, כולם מחויבים לקבלה ללא קשר להעדפה או לוותק.

שימו לב ששני הצדדים מסכימים על ההנחה. לא הסוציולוגים ולא הפיזיקאים חושבים שדעת הרוב קובעת מה אמיתי. הם חלוקים על התנהגות, לא על כך.

החידה

עכשיו הציבו זאת לצד הפוליטיקה, שבה אנחנו כן מכריעים ברוב.

הניחו, לצורך הוויכוח, שלבחירות יש משמעות. אז הפוליטיקה היא גם, לפחות בחלקה, ניסיון לברר משהו: אילו מדיניות תועיל למספר הגדול ביותר של אנשים. זו שאלה עם תשובות טובות יותר ופחות, ועם ראיות שנוגעות להן.

אז יש לנו הסדר מוזר. במפעל חיפוש האמת המוצלח ביותר של האנושות, אנחנו דוחים דמוקרטיה. במפעל הפוליטי רב ההשלכות ביותר שלנו, אנחנו מתעקשים עליה.

או שאנחנו משתמשים בשיטה הלא נכונה באחד מהם, או שמשהו מבחין בין המקרים. כדאי לברר מה מהם.

הפתרון

ההבדל אינו בנושא. הוא בעוצמת הכוחות המנסים לכופף את התשובה.

איינשטיין היה פקיד פטנטים בברן כשפרסם את תורת היחסות הפרטית. לא היה לו כוח מוסדי, לא מימון להגן עליו, ולא אינטרס כלכלי התלוי בתוצאה. וחשוב מכך, גם לאף אחד אחר לא היה: שום תעשייה לא עמדה להפסיד הון אם הבו-זמניות תתברר כיחסית. לא היה לובי בעד האתר.

פיזיקאים מושקעים אישית — הם דוחפים את התיאוריות שלהם, מגינים על המוניטין שלהם, ולעיתים מתנהגים רע. אבל הלחצים החיצוניים חלשים. איש אינו משלם כדי שתוצאה תצא בדרך מסוימת, מפני שלעיתים רחוקות יש כסף בתשובה.

הפוליטיקה היא המקרה ההפוך. האינטרס העצמי של קבוצות, חברות ויחידים אינו עיוות של התהליך; הוא רוב התהליך. לכל שאלה יש צדדים שירוויחו או יפסידו עצומות בהתאם לתשובה, ויש להם המשאבים לרדוף אחר האינטרס הזה.

מדוע זה מכריע

בהינתן לחץ חיצוני חלש, אפשר לתת לאמת לצוף באופן לא-דמוקרטי. הניחו לפיזיקאים להתווכח והתיאוריה הטובה יותר מנצחת, בסופו של דבר, מפני שאין דבר חזק מספיק למנוע זאת. המנגנון איטי ולא מכובד אבל הוא עובד.

בהינתן לחץ חיצוני חזק, אי אפשר. הניחו לצדדים המעוניינים לסדר את המדיניות ולא תקבלו את האמת; תקבלו את העדפתו של מי שיש לו הכי הרבה משאבים. מציאת המדיניות שמועילה למספר הגדול ביותר פשוט אינה מטרתם, ושום כמות של מומחיות אינה מתקנת זאת, מפני שהבעיה אינה חוסר בידע.

אז אנחנו משתמשים בדמוקרטיה בפוליטיקה לא מפני שזו השיטה הטובה ביותר למציאת אמת, אלא מפני שהחלופה גרועה יותר. החלופה היא אוטרכיה: אינטרסים מרוכזים בהגה, מיטיבים עם עצמם ומטילים את העלויות על כל האחרים. הצבעת רוב היא הליך גרוע למציאת אמת שיש לו יתרון עצום אחד — קשה לקנות אותו במלואו.

מה נובע מכך

למסגור מחדש הזה יש השלכה שלא ציפיתי לה כשהתחלתי לחשוב על כך.

אם הדמוקרטיה ברת-הגנה כהגנה מפני השתלטות ולא כשיטה למציאת אמת, אז הטיעון בעדה עומד או נופל על השאלה האם היא אכן עומדת בפני השתלטות. זו שאלה אמפירית, לא פילוסופית.

ולפי אמת המידה הזו, מערכת שמרכזת החלטות בכמה אלפי נבחרי ציבור — שניתן ללבות אותם, לממן אותם ולטפח אותם אחד-אחד — מתפקדת גרוע. יש לה החולשות האפיסטמיות של הדמוקרטיה בלי עמידות ההשתלטות שהייתה אמורה להצדיק אותן.

מערכת שהייתה מפזרת החלטות על פני כלל האוכלוסייה לא הייתה טובה יותר במציאת אמת. היא פשוט הייתה קשה בהרבה לקנייה. לפי הטיעון לעיל, זה היה היתרון היחיד שאי פעם היה לדמוקרטיה, וכדאי להתייחס אליו ברצינות כאילוץ תכנוני ולא כמחשבה שנייה.