הדיוק יורד ככל שמטפסים בסולם המדעים

הנה תצפית שכל אחד יכול לבדוק, ולא ראיתי אותה מנוסחת בבוטות שהיא ראויה לה. ככל שמדע מדויק יותר, כך הוא נשען פחות על מילים. קחו את המדעים לפי הסדר וצפו באוצר המילים מתנוון.

המדרון

הפיזיקה משתמשת במתמטיקה כמעט לכל דבר. המונחים שלה — מסה, מטען, ספין, בוזון היגס — מוגדרים על ידי משוואות ועל ידי המדידות שמקבעות אותם. שני פיזיקאים אינם יכולים לחלוק על מהו בוזון היגס; הם יכולים לחלוק רק על השאלה האם נמצא אחד.

הכימיה משתמשת בפחות מתמטיקה. מולקולת מים היא עדיין דבר מוגדר בחדות, אבל התחום כבר נשען על כללי אצבע איכותניים בדבר תגובתיות ומבנה שהפיזיקה לא הייתה סובלת.

הביולוגיה משתמשת בפחות עוד יותר. "תא חיסוני" הוא קטגוריה אמיתית, אבל גבולותיה מעורפלים, חבריה מגוונים, וחלק גדול מהידע של התחום מנוסח במילים: המסלול הזה בדרך כלל עושה את זה, בתנאים שקשה לפרט.

עלו רמה אחת נוספת, לביולוגיה של אוכלוסיות, והמונח הוא "להקת זאבים". זה תיאור, לא הגדרה. כמה זאבים עושים להקה? מתי להקה אחת הופכת לשתיים? לשאלה אין תשובה מפני שהמילה מעולם לא נועדה שתהיה לה תשובה.

עכשיו עזבו את הביולוגיה. הכלכלה נותנת לכם "מגמת השוק". הסוציולוגיה נותנת לכם "דתיות". מדע המדינה נותן לכם "דמוקרטיה" — מילה שדיקטטורה, רפובליקה, קנטון שווייצרי ומונרכיה חוקתית כולם משתמשים בה על עצמם, ושאין שני תיאורטיקנים המגדירים אותה באותה דרך.

סדרו אותם בשורה ואי אפשר לפספס את התבנית. בתחתית הסולם המונחים מדויקים והכלים הם מתמטיקה, סטטיסטיקה וסימולציה. בראשו המונחים הם מילים רגילות והכלים הם מילים רגילות נוספות. דיוק אוצר המילים של תחום הוא מדד ישיר לכמה הוא באמת יודע.

מדוע זה רץ בכיוון הזה

ההגנה הרגילה היא שהמדעים הגבוהים חוקרים דברים מורכבים יותר והמורכבות כופה ערפול. זה נכון, וזו אינה הגנה. זו הודאה עם ציפוי אופטימי.

חשבו כמה קשה המורכבות לפיזיקה עצמה. בעיית שלושת הגופים — שלוש מסות תחת כבידה, ותו לא — אין לה פתרון כללי בצורה סגורה. שלושה עצמים, כוח אחד, חוקים ידועים לחלוטין, והמיטב שאנו יכולים לעשות הוא לקרב. זה קצה היכולת במדע המדויק ביותר שיש לבני אדם.

עכשיו חשבו מהו "שוק": מיליוני סוכנים, לכל אחד מודל שונה של האחרים, הפועלים תחת חוקים שאיש לא כתב. אם שלושה גופים תחת חוק ידוע אחד מנצחים תיאור מדויק, איזה סיכוי יש לזה? התשובה הכנה היא שהמדעים הגבוהים אינם מעורפלים מפני שהעוסקים בהם עצלנים. הם מעורפלים מפני שהנושא רחוק מאוד מעבר ליכולת החישוב שלנו, ומילים הן מה שמשתמשים בו כשאי אפשר לחשב.

כתבתי במקום אחר על מדוע הפילוסופיה בפרט משלמת את המחיר הזה, ועל מה אוצר מילים טוב יותר לפוליטיקה עשוי להכיל. הנקודה כאן רחבה יותר. המדרון אינו עובדה על הפילוסופיה. הוא עובר בכל תחום, והוא אומר לכם היכן להניח את הביטחון שלכם.

המסקנה שאיש אינו רוצה

אם מילים הן כלי גרוע לתיאור המציאות, אז סיפורים — שעשויים ממילים המסודרות לשם אפקט — הם כלי גרוע יותר.

זה נובע ישירות, וזה לא נעים, מפני שזה מאשים את הספרות, השירה והקולנוע ככלים לידע. לא כמקורות להנאה; זה עניין נפרד. אבל כשמישהו אומר לכם שהוא מבין מלחמה מפני שקרא רומן עליה, או חברה מפני שראה סרט המתרחש בה, הוא טוען שלמד על מערכת בראש הסולם באמצעות הכלי הפחות מדויק הזמין לכל שלב בו.

סיפור הוא מסלול יחיד דרך מרחב שאיננו יכולים למפות. הפיזיקה לא הייתה מקבלת מסלול יחיד כראיה לחוק אפילו עבור שלושה גופים. אנחנו מקבלים אותו באופן שגרתי עבור מדינה.

מה לעשות עם זה

שלושה דברים.

ראשית, כשאתם קוראים טענה, הסתכלו על אוצר המילים שלה לפני הטיעון שלה. אם מונחי המפתח הם מילים שאפשר להגדיר בחמש דרכים, הטענה כבר אמרה לכם כמה משקל היא יכולה לשאת.

שנית, התייחסו למדעים הגבוהים כמה שהם: תחומים העושים כמיטב יכולתם הכנה על בעיות החורגות מהכלים שלנו. לא הונאה, אבל לא פיזיקה, ולא זכאים לדבר בביטחון של הפיזיקה.

שלישית, שימו לב כשמונח מראש הסולם משמש כאילו הגיע מתחתיתו. "דמוקרטיה" הנאמרת בביטחון של "אלקטרון" היא המהלך הנפוץ ביותר בוויכוח פוליטי, וזו שגיאת קטגוריה המחופשת לשכנוע. המילה אינה יודעת מה היא אומרת. גם אנחנו, על פי רוב, לא.