רולס תכנן עקרונות למוסדות ושכח מה מוסדות עושים לעקרונות

תיאוריה של צדק של ג'ון רולס היא היצירה המכובדת ביותר בפילוסופיה הפוליטית של המאה האחרונה, והמכשיר המרכזי שלה חכם באמת. דמיינו שעליכם לבחור את כללי החברה מבלי לדעת היכן בתוכה תנחתו: עשירים או עניים, בריאים או חולים, רוב או מיעוט. מאחורי מסך הבערות הזה, טוען רולס, הייתם בוחרים עקרונות שמגנים על הנחותים ביותר, מפני שאתם עשויים להיות הנחותים ביותר. העקרונות האלה אמורים אז לשלוט במוסדות הבסיסיים של החברה.

הזכרתי בעבר שהמסך הוא רעיון יפה שאינו מסייע. כאן אני רוצה להעמיד את הטיעון המלא, מפני שאופן כישלונו מלמד.

רולס כתב עקרונות שמוסדות ילכו לפיהם, והדבר שהשמיט הוא שמוסדות אינם הולכים לפי עקרונות. הם הולכים לפי האינטרסים שלהם, והאנשים בתוכם הולכים לפי שלהם.

הפער בטיעון

מסך הבערות הוא ניסוי מחשבתי על מה שהייתם בוחרים. הוא אינו מנגנון שבאמצעותו דבר נבחר. רולס ידע זאת, כמובן; הספר עוסק במה שהצדק דורש, לא באיך להשיגו. אבל הספר מוסר אז את עקרונותיו למבנה הבסיסי של החברה, לבתי מחוקקים, לבתי משפט ולהסדרים כלכליים, כאילו עיקרון שהוצדק פעם אחת ישלוט במוסד שקיבל אותו.

הביטו במה שקורה בפועל כשעיקרון נמסר למוסד.

בית מחוקקים מאמץ עיקרון שלפיו אי-שוויון מוצדק רק כשהוא מועיל לנחותים ביותר. לכל מחוקק יש עכשיו קריירה, מפלגה, תורמים, מחוז ובחירות חוזרות בעוד שלוש שנים. כל הצעה שמגיעה אליהם באה עם קבוצה שעומדת להרוויח וקבוצה שעומדת להפסיד, ולקבוצות אמצעים לא שווים להשמיע את עצמן. העיקרון אינו נעלם. הוא מצוטט. הוא מצוטט על ידי שני הצדדים, וכל אחד מוצא שהמדיניות המועדפת עליו היא במקרה זו שמועילה לנחותים ביותר, והפירוש שמנצח הוא זה שמגובה באינטרס החזק יותר.

העיקרון נעשה לאוצר המילים שבו האינטרסים מתווכחים. הוא אינו נעשה לדבר שמכריע.

זו אינה השחתה של המוסד. זו פעולתו הרגילה של מוסד שמאויש באנשים שיש להם מעמד להגן עליו, שזה כל מוסד שקיים.

מאחורי איזה מסך

שימו לב גם את מי רולס מבקש לעמוד מאחורי המסך: כולם, פעם אחת, ברגע הייסוד. אבל האנשים שמנהלים מוסדות לעולם אינם מאחורי מסך. הם יודעים בדיוק היכן הם עומדים. השר יודע שהוא השר. השופטת יודעת שהיא השופטת. מנהל הסוכנות יודע שפסיקה זו מסייעת לסוכנות וזו מקטינה אותה.

המסך מייצר חוסר משוא פנים על ידי הסרת הידיעה על מעמדו של האדם. ברגע שהייסוד נגמר, מעמדו של כל אחד ידוע שוב, וחוסר משוא הפנים צריך לבוא ממקום אחר. לרולס אין מה לשים שם. יש לו עקרונות, וזה עתה תיארתי מה קורה לעקרונות.

ההשוואה לפיזיקה

אני שב שוב ושוב להקבלה עם תולדות המדע, ואני חושב שהיא מחזיקה כאן.

במשך אלפיים שנה התווכחו פילוסופים על מה החומר הוא באמת, והוויכוחים היו מתוחכמים ולא הובילו לשום מקום. אז אנשים שלא היה להם עניין בטבעו האולטימטיבי של החומר התחילו למדוד אותו, ובתוך שתי מאות הבינו יותר משהפילוסופים הבינו בשני אלפי שנים. השאלה לא נענתה. היא הוקפה, על ידי אנשים שעבדו על איך דברים מתנהגים במקום על מה שהם.

הפילוסופיה המוסרית והפוליטית עדיין בשלב הראשון. רולס שאל מה הצדק, וענה בברק, והתשובה לא שינתה דבר, מפני שהשאלה שחשובה אינה מה הצדק. היא איך לארגן מוסד כך שהתנהגותו צודקת כשהאנשים שבו אינם כאלה. טענתי במקום אחר שכל הישג מוסרי אמיתי בהיסטוריה בא מהשאלה השנייה, ורולס אינו שואל אותה.

איך תיראה שאלתה

לשאלה יש צורה, וזו צורה הנדסית.

בהינתן שכל אחד בתוך מוסד ירדוף את טובתו שלו, איך מארגנים את התמריצים כך שרדיפת הטובה תייצר את התוצאה שאתם רוצים? מי בודק את מי? מה גלוי למי? כמה עולה לבגוד, ולמי יש המעמד להשית את המחיר? איך מונעים מהאינטרס של המוסד עצמו לגדול ולהתמיד לבלוע את תכליתו?

אף אחת מאלה אינה שאלה על עקרונות. אלה שאלות על מבנה, ויש להן תשובות חלקיות בתורת המשחקים, בחקר הארגונים, ובמספר הקטן של ניסויים פוליטיים שנעשו. תיאוריה של צדק שהייתה מתחילה מהן הייתה נראית פחות כמו ספר פילוסופיה ויותר כמו מסמך תכנון, והייתה שווה יותר.

מה שורד

מסך הבערות שורד כמבחן, ומבחן טוב. אם אינכם יכולים להגן על הסדר מבלי לדעת באיזה צד שלו אתם, ההסדר חשוד. את זה שווה להחזיק.

מה שאינו שורד הוא הרעיון שלעבור את המבחן הוא החלק הקשה. החלק הקשה הוא המוסד, והמוסד הוא בדיוק מה שתיאוריה של עקרונות אינה עוסקת בו. רולס נתן לנו את היעד על מפה ובלי כלי רכב, והפילוסופיה בילתה חמישים שנה בהתפעלות מהמפה.