הוויכוח על מה שאידאולוגיה באמת אומרת הוא ההסחה

מאמץ אינטלקטואלי רציני מאוד מושקע בשאלות מהצורה הזו. מה בדיוק היה הנאציזם, כמערכת של מחשבה? חנה ארנדט כתבה על כך מאות עמודים. למה באמת התכוון מרקס בסוציאליזם, בניגוד למה שבנו חסידיו? מהו האדם העליון, בדיוק, והאם ניטשה התכוון אליו כפי שהבינו אותו קוראיו הגרועים ביותר? מה פירושו של החטא הקדמון, ואיזו מתריסר הקריאות התאולוגיות היא הנכונה? האם הקוראן מתיר נישואים לקטינות, או שזו קריאה שגויה של פסוק אחד?

כל אחת מאלה היא שאלה אמיתית עם ספרות אמיתית. אנשים חכמים הקדישו קריירות לכל אחת מהן. ואני רוצה לטעון שיחד הן תעלול קסמים: פרטי האידאולוגיה הם המקום שאליו אומרים לקהל להסתכל, והמאבק על הכוח הוא היד שזזה בזמן שהם מסתכלים.

מה משותף לוויכוחים

שימו לב למבנה. כל אחד מהוויכוחים האלה עוסק בתוכן של גוף רעיונות: מה הדוקטרינה אומרת באמת, למה התכוון מייסדה באמת, איזה פירוש הוא האותנטי. ההנחה הסמויה היא שאם נסדיר את התוכן, נבין את הדבר.

לא נבין. הנאציזם לא היה אוסף טענות שקורא זהיר די הצורך יכול להעריך; הוא היה מכונה להעמדת קבוצה קטנה בשליטה על קבוצה גדולה, והטענות היו מה שהמכונה הזו הייתה צריכה ביום נתון. הסוציאליזם הסובייטי לא היה ניסיון ליישם את מרקס שהשתבש בפרק השלישי; הוא היה מיעוט שתפס כוח והחזיק בו, באמצעות אוצר מילים שבמקרה היה מונח בסביבה. דוקטרינת החטא הקדמון עשתה דברים רבים באלפיים שנה, והקבוע בכולם אינו תוכנה התאולוגי אלא העובדה שכהונה ניהלה את התרופה.

בכל מקרה האידאולוגיה היא הצבע. המבנה מתחתיה הוא אותו מבנה: מיעוט שולט ברוב וזקוק לסיפור שיגרום להסדר להיראות כמו משהו אחר.

מדוע הפרטים כה מרתקים

אם הפרטים אינם חשובים, מדוע כולם מתווכחים עליהם?

בחלקו מפני שהם מעניינים באמת, ודברים מעניינים מושכים תשומת לב בלי קשר לחשיבותם. בחלקו מפני שלהתווכח על טקסט הוא משהו שאנשים משכילים יודעים לעשות; להתווכח על חלוקת הכוח הוא לא נעים ואין לו הערות שוליים.

אבל בעיקר מפני שהוויכוח על הפרטים בטוח לאנשים שבשלטון. אוכלוסייה שמעבירה את ערביה בדיון האם הקוראן מתיר דבר מה, או למה התכוון מרקס באמת, או האם ניטשה היה פרוטו-פשיסט, היא אוכלוסייה שאינה שואלת מי שולט במים, בכסף, בצבא ובבתי המשפט, וכיצד הגיע לשלוט בהם. הדיון אינסופי בכוונה תחילה: טקסטים אינם קובעים את קריאותיהם, המייסדים מתים, וכל דור יכול לפתוח את השאלה מחדש. ויכוחים אינסופיים על תוכן הם העיסוק המושלם לרוב שהייתם רוצים להשאיר עסוק.

האנשים שבשלטון בדרך כלל אינם מסדרים זאת במתכוון. הם אינם צריכים. מערכת שמתגמלת את מפרשי הדוקטרינה, בכל דוקטרינה, תייצר מעמד של מפרשים, והמעמד הזה ייצר דיון, והדיון ימלא את החלל שבו אחרת הייתה נמצאת השאלה הפוליטית.

המבחן

הנה איך אפשר לדעת שהתוכן אינו העניין.

קחו כל אידאולוגיה ושאלו: אילו חסידיה היו משתכנעים לפתע בקריאה אחרת של הטקסט המייסד, האם חלוקת הכוח הייתה משתנה? אילו המפלגה המרקסיסטית הייתה מגיעה מחר למסקנה שמרקס התכוון למשהו מתון יותר, האם המפלגה הייתה מפרקת את עצמה? אילו התאולוגים היו מסדירים את החטא הקדמון בדרך אחת ולא באחרת, האם הכנסייה הייתה מחזירה את נכסיה?

ודאי שלא. הקריאה הייתה מותאמת והמוסד היה ממשיך. זו ההוכחה שהמוסד אינו נשען על הקריאה. הקריאה נשענת על המוסד. הפירוש שמחזיק את המבנה עומד הוא זה שנעשה אורתודוקסי, והתהליך שבו הוא נעשה אורתודוקסי הוא תהליך פוליטי בתחפושת של תהליך מלומד.

ולהפך, כשחלוקת הכוח משתנה בפועל, הדיון הדוקטרינרי הופך בלתי רלוונטי בן לילה. איש אינו מתווכח עוד על הפירוש הנכון של הזכות האלוהית של המלכים. לא מפני שהוויכוח הוכרע, אלא מפני שאין מלכים שאלוהותם שווה דיון.

על מה להתווכח במקום זה

איני אומר שחקר הרעיונות חסר ערך; כתבתי במקום אחר שאידאולוגיות מצטמצמות לאורך ההיסטוריה ושההצטמצמות הזו עצמה מלמדת. להבין במה אנשים האמינו הוא חלק מלהבין מה הם עשו.

אבל להבין במה הם האמינו אינו להבין מדוע דברים קרו, וההסחה היא בטיפול בראשון כאילו היה השני. השאלות המועילות הן מבניות. מי מחליט? מי יכול להסיר אותם? מה עולה למי שמחליטים עבורם להתנגד? כיצד מועבר מידע בין שתי הקבוצות? לשאלות האלה יש תשובות שאינן תלויות באיזה טקסט קראתם, והתשובות מנבאות התנהגות הרבה יותר טוב מכל פרשנות.

המאבק האמיתי, תחת כל אידאולוגיה שאי פעם קיבלה שם, הוא בין הרבים לבין המעטים שמנהלים אותם. כל שעה שמוקדשת למה שהאידאולוגיה באמת אומרת היא שעה שבה המאבק הזה אינו מתנהל. הגעתי לחשוד שזו אינה תופעת לוואי של הוויכוחים. זה מה שהם נועדו לו.