אמון בממשלה אינו נימוס, הוא הדבר שמאפשר למדינה לעבוד
אנשים מדברים על אמון בממשלה כעל סוג של מעלה אזרחית, משהו שהיה נחמד שיהיה ממנו יותר, כמו התנדבות. אני חושב שזה תיאור שגוי מאוד. אמון אינו קישוט מעל מדינה מתפקדת. הוא המנגנון שבאמצעותו המדינה מתפקדת בכלל, וברגע שמונים מה הוא בפועל קונה, מתברר שהרשימה היא כמעט הכול.
מה האמון קונה
נתחיל בפריט הבסיסי ביותר. כסף הוא אמון. שטר הוא הבטחה, והבטחה שווה רק כמה שמאמינים למבטיח. כל אפיזודה של היפר-אינפלציה בהיסטוריה היא, ביסודה, קריסה של האמון במנפיק, וכל אפיזודה של אינפלציה רגילה מכרסמת מעט באמון הזה: הממשלה אמרה שהשטר שווה משהו, והתברר שהוא שווה פחות.
עכשיו עברו על רשימת הדברים שמדינה מבקשת מאזרחיה ושימו לב שכל אחד מהם פועל על אותו דלק.
- הגנה. מדינה שרוצה שאנשים ייטלו נשק בשבילה זקוקה לכך שיאמינו שהמטרה היא מה שהמדינה אומרת שהיא. צבא של אנשים שמניחים שמשקרים להם אינו לוחם היטב, ויש די והותר דוגמאות היסטוריות לכך בדיוק.
- מסים. אנשים משלמים מסים ברצון כשהם מאמינים שהכסף יוצא בערך כפי שהובטח. כשהם אינם מאמינים, הם מתחמקים, והמדינה נאלצת להוציא יותר על אכיפה, שהמתחמקים מתרעמים עליה, וזה מוריד את האמון עוד יותר.
- בריאות הציבור. חיסונים הם המקרה הנקי ביותר. מבקשים מכם להזריק משהו לילדכם על סמך דברו של מוסד. אם אינכם בוטחים במוסד, שום כמות של נתונים לא תזיז אותכם, מפני שהנתונים מגיעים מאותו מוסד.
- הסברים. כשמשהו קורה, גשר קורס או מחיר מזנק או מלחמה פורצת, הממשלה מסבירה מדוע. האם ההסבר מתקבל תלוי בדבר אחד בלבד: באמינותו של הדובר.
- ציות שגרתי. חגירת חגורת בטיחות. שמירה על המהירות המותרת. אמון בשוטר שעוצר אותכם. קבלת מה שבית הספר מלמד את ילדכם על האבולוציה. ציות לכל חוק שלא בדקתם באופן אישי, כלומר כמעט לכולם.
הסירו את האמון וכל אחד מאלה הופך לבעיית כפייה. המדינה עדיין יכולה להשיג ציות, אבל היא צריכה לקנות אותו בכוח, וכוח הוא יקר, גלוי ומאכל את עצם האמון שהוא בא להחליף.
הקנס השוויצרי
הנה התצפית שעשתה את הנקודה מוחשית בעיניי. קנסות התנועה בשווייץ הם מהגבוהים בעולם. קנסות בגודל כזה, ברוב המדינות, היו מולידים זעם, התחמקות ותעשייה משגשגת של דרכים לחמוק מהם.
השווייצרים משלמים. אני חושב שהסיבה היא שהשווייצרים עומדים ביחס שונה לממשלתם מזה שרוב האנשים עומדים בו לממשלותיהם. הם מצביעים ישירות על שאלות רבות מאוד, בכל רמה. זה מייצר שני דברים.
ראשית, פחות עוינות. קשה לשנוא ממשלה שאתם חלק ממנה. הקנס אינו מעצמה זרה שלוקחת את כספכם; הוא כלל שאתם, יחד, קבעתם.
שנית, אמונה סבירה בנוגע לאן הכסף הולך. הכספים הציבוריים בשווייץ שקופים במידה בלתי רגילה, וההוצאה עצמה הייתה נושא להצבעות. כך שלמי שמשלם את הקנס יש ציפייה הוגנת שהכסף יוצא על משהו שהייתה לו דעה בו.
אמון, במילים אחרות, אינו מצב רוח. הוא תוצר של מבנה. אנשים בוטחים במוסדות שהם יכולים לראות לתוכם ולפעול עליהם, ואינם בוטחים באלה שאינם יכולים.
מדוע המערכת שלנו זוכה לכל כך מעט ממנו
וזה מביא אותי למחצית הלא נוחה של הטיעון. ממשל ייצוגי, כפי שאנחנו נוהגים בו, גרוע מבנית בייצור אמון, ואיני חושב שזו תאונה של מי שנבחר.
הציבור אינו יכול לראות לתוך ההחלטות. הוא אינו יכול לפעול על רובן. מבקשים ממנו לבחור חבילה של אנשים אחת לכמה שנים ואז לקבל, במשך שנים בכל פעם, כל מה שהאנשים האלה עושים, בלי שום מנגנון לומר לא לפריט מסוים. בינתיים האנשים שנבחרו, כפי שטענתי בעבר, מקבלים שכר על רפיון מסוים ביחס לאמת, והציבור יודע זאת.
אז הציבור עושה מה שסוכן רציונלי עושה עם צד נגדי אטום ששיקר בעבר: הוא מנכה הכול. את החיסון, את המס, את ההסבר למלחמה. ומפני שהניכוי כללי ולא ספציפי, הוא נשפך על כל מה שהמוסד נוגע בו, כולל הדברים שהוא צודק בהם.
נתון שאמור להבהיל אותכם
מספר שראיתי מצוטט הוא שחלק גדול מהסטודנטים בבית ספר אמריקאי יוקרתי לרפואה אומרים שלא יחסנו את ילדיהם. איני יכול לערוב למספר, ולא חשוב אם הוא מדויק. הנקודה היא מי האנשים האלה. יש להם ההכשרה לקרוא את הניסויים הקליניים. הם אינם הבורים.
חוסר האמון שלהם אינו חוסר אמון במדע. הוא חוסר אמון בממשלה ובתעשייה, שני המוסדות שעומדים בין המדע למזרק, והוא נרכש בזכות רקורד ארוך של שניהם שאמרו דברים שהתבררו כשקריים. המגפה הפכה את אותה תבנית גלויה לכולם בבת אחת, ומלחמת עיראק כבר עשתה זאת לדור הקודם.
העיתונאות שייכת לאותה רשימה. היא הייתה אמורה להיות המוסד שבודק את שני האחרים, וכיום בוטחים בה בערך כמו שבוטחים בהם, מאותה סיבה.
המסקנה שאיש בעל כוח אינו רוצה
אם אמון הוא מה שמאפשר למדינה לעבוד, ואם אמון הוא תוצר של מבנה, אז התרופה מבנית. לא תקשורת טובה יותר, לא דובר חדש, לא קמפיין להשבת הביטחון. אלה מתייחסים לאמון כאל מצב רוח, ומצבי רוח אינם שורדים את המפגש עם השקר הבא.
התרופה היא לתת לאנשים את שני הדברים שיש לשווייצרים: ראייה לתוך ההחלטות, ויד בקבלתן. הממשלה, התעשייה והעיתונאות חייבות להשתנות, לא מפני שרפורמה היא מעלה, אלא מפני שמוסדות שאי אפשר לבטוח בהם מגיעים בסופו של דבר לשלטון בכוח, ושלטון בכוח הוא הדרך היקרה ביותר שיש לנהל בה מדינה.