האוסטרים והקיינסיאנים מסכימים על דבר אחד, והוא הדבר החשוב

מאה השנים האחרונות של ניהול מקרו-כלכלי השתמשו בכל מכשיר פיננסי שהומצא כדי למשוך מאמץ וכסף מן הציבור: ביטוח, משכנתאות, קרנות גידור, נגזרים, שוק המניות, הונאות חשבונאיות, מניפולציות מטבע. כל אחד נמכר כשירות לאוכלוסייה, וכל אחד, בשלב הגאות שלו, הפך למנגנון לסחיטה ממנה.

שתי אסכולות טוענות להסביר מדוע. הן מתעבות זו את זו. וכשמקלפים את אוצר המילים, הן אומרות אותו הדבר.

לטיעון האוסטרי יש ממש

אתחיל בעמדה שכלכלנים מכובדים מאומנים לבטל, מפני שהיא ראויה ליותר מביטול.

האסכולה האוסטרית גורסת ששליטת הממשלה בכסף היא שורש המחזור. בנק מרכזי מרחיב אשראי; האשראי הזול מממן השקעות שלא היו משתלמות בריבית הוגנת; הגאות שבאה בעקבותיו אינה שגשוג אלא הקצאה שגויה של חסכונות של עשור; והשפל הוא הכלכלה המגלה מה עשתה. רותברד, הקול הבלתי מתפשר ביותר שלה, טען שאילו הבין הציבור מה נעשה בשמו — העברת כוח קנייה מחוסכים ללווים, מן השוליים אל המוסדות הקרובים ביותר למדינה — הוא היה מזדעזע.

בזה הוא צדק, והתיעוד תומך במנגנון לעיתים קרובות יותר משהזרם המרכזי מודה. גאות אחר גאות עקבה אחר אותה צורה: האשראי משוחרר, המיעוט הממוקם להשתמש בו משתמש בו, המחירים עולים, המיעוט לוקח את רווחיו, והציבור משלם פעמיים, קודם באינפלציה ואחר כך בשפל. המיעוט שבשלטון מעולם לא הראה יכולת לרסן את עצמו בזמן הגאות, מפני שהגאות היא הזמן שבו הוא מקבל את שכרו. כתבתי במקום אחר שלמחזור יש גורם פוליטי; האוסטרים ראו זאת ראשונים, ואמרו זאת בקול הרם ביותר.

מסקנת האסכולה דרסטית. אם שליטת הממשלה בכסף מייצרת זאת באמינות, הממשלה לא צריכה לעסוק בבנקאות מרכזית כלל. ומאחר שכוח מוניטרי הוא חלק ניכר ממה שמדינה מודרנית היא, זה מסתכם בצמצום דרסטי של המדינה בכללותה. האוסטרים מקבלים זאת. הם מקבלים אפילו שזה ישלול מן המדינה כוחות שאולי היינו רוצים שיהיו לה — פירוק מונופולים, למשל — בטענה שהמדינה ממילא לעולם אינה משתמשת בכוחות הללו בלי מניע נסתר.

השמאל אומר את ההיפך, ואת אותו הדבר

עכשיו הצד השני.

העמדה הקיינסיאנית והשמאלית בכללותה היא שלמדינה מעולם לא היה די כוח לעשות את עבודתה. העבודה היא לייצג את הציבור מול אינטרס פרטי מרוכז: לפקח על הבנקים, להוציא לתוך השפל, למסות את הגאות, להעמיד את הסקטור הפיננסי לדין. במקום שנכשלה, הכישלון הוא שנשבתה, תוקצבה בחסר, שוחררה מרגולציה או הובסה בתמרון על ידי האינטרסים שהייתה אמורה לרסן. התרופה היא יותר מדינה, מאוישת טוב יותר ומוכנה יותר.

שימו לב מה זה מודה. המכשירים הקיינסיאניים היו זמינים מאה שנה, והמאה ייצרה את מצעד הגאות והשפל שתואר זה עתה. מדיניות אנטי-מחזורית שימשה, והיא שימשה לרעת הציבור לפחות כמו הלסה-פר הקפדני ש, כפי שהשמאל מציין בצדק, מעולם לא התקיים באמת. ההוצאה לתוך השפל התרחשה. מיסוי הגאות לא. התיאוריה דרשה את שתי המחציות והמוסד סיפק אחת, והמחצית שסיפק היא זו שהעשירה את חבריו.

אז לפי חשבון השמאל עצמו, המדינה, משניתנו לה הכלים, לא השתמשה בהם למען הציבור. וזו בדיוק התלונה האוסטרית, שהושגה מן ההנחה ההפוכה.

ההסכמה

הניחו את השתיים זו לצד זו.

האוסטרים אומרים שהמדינה טורפת ויש לפרוק אותה מנשקה. השמאל אומר שהמדינה שומרת שמעולם לא הותר לה לשמור. שניהם אומרים שהממשלה אינה מייצגת את האינטרס האמיתי של העם. האחד אומר שאינה יכולה; השני אומר שלא עשתה זאת. האבחנה משותפת. רק המרשם שונה, והמרשמים שונים מפני שלכל צד תיאוריה אחרת על מה תעשה מדינה חזקה או חלשה יותר בצעד הבא.

ההסכמה הזו היא הממצא, והיא חשובה יותר מן התכנית של כל אחת מן האסכולות. כששתי מסורות שאינן מסכימות על דבר אחר, שהעבירו מאה שנה בקריאה זו לזו שוטים, מתכנסות לתצפית יחידה על המדינה, התצפית כנראה נכונה.

מדוע שני המרשמים אינם עובדים

כאן אני נפרד משניהם.

התרופה האוסטרית, פירוק המדינה מנשקה, מניחה שהוואקום נשאר ריק. הוא לא. כוח מוניטרי שהמדינה מוותרת עליו נלקח על ידי מי שהגדול ביותר בסקטור הפרטי, ואין סיבה לצפות שקרטל פרטי יהיה מחזיק עדין יותר שלו ממדינה ציבורית שבויה. האוסטרים צודקים שהמדינה ניצלה את הכוח לרעה. הם לא הראו שמישהו אחר היה נמנע מכך.

התרופה של השמאל, חיזוק המדינה, מניחה שגרסה חזקה יותר של מוסד ששירת מיעוט במשך מאות שנים תתחיל לשרת את הרוב. אבל הכישלון לא היה של חוזק. למדינה היו הכלים. היא השתמשה בהם למען האנשים שהיו הקרובים לה ביותר. מתן כלים נוספים לה נותן לאותם אנשים כלים נוספים.

שתי התרופות משאירות את המשתנה האמיתי ללא נגיעה: למי המדינה עונה. הממשלה הייתה מיעוט לאורך כל התקופה ששתי האסכולות מתארות, ומיעוט מייצג אינטרסים של מיעוט, באופן טבעי ובלי קונספירציה. זה היה נכון תחת תקן הזהב ותחת כסף פיאט, תחת לסה-פר ותחת הכלכלה המנוהלת. דבר בשתי התכניות אינו משנה זאת.

המסקנה שההסכמה מצביעה עליה

אם מאה שנות ראיות, שנקראו על ידי שתי אסכולות עוינות, מייצרות את פסק הדין המשותף שהמדינה אינה מייצגת את הציבור, אז השאלה המועילה אינה כמה כוח צריך להיות למדינה. היא כיצד המדינה באה לרצות את מה שהציבור רוצה.

זו שאלה על מבנה קבלת ההחלטות, לא על תיאוריה מוניטרית. זו השאלה ששתי האסכולות עומדות לידה ואף אחת אינה שואלת, מפני שכל אחת כבר החליטה שהתשובה היא גודלה של המדינה. הגודל אינו הבעיה. המרחק בין האנשים שמחליטים לאנשים שמשלמים הוא הבעיה, והוא היה הבעיה תחת כל משטר מוניטרי שניסינו.