האנשים ששיקרו על עיראק הרגו אנשים גם במגפה

בפברואר 2003 ישב מזכיר המדינה האמריקני בפני האומות המאוחדות והציג ראיות לכך שעיראק מחזיקה בנשק להשמדה המונית. הוא הרים בקבוקון. הוא הראה תצלומי לוויין עם הערות. הוא דיבר בסמכותו של גנרל מעוטר שהיה, עד אז, האיש הנאמן ביותר בממשל.

לא היה נשק כזה. האיש עצמו קרא מאוחר יותר למצגת כתם על הרקורד שלו. האנשים סביבו, הנשיא, סגן הנשיא, שר ההגנה, רצו במלחמה והרכיבו את התיק כך שיתאים לה.

החשבון הרגיל של השקר הזה מונה את המתים בעיראק: החיילים שלא חזרו, והמספר הגדול בהרבה של עיראקים שנהרגו במלחמה ובהתמוטטות שבאה אחריה. אני רוצה לטעון שהחשבון אינו שלם. חלק מהאנשים שמתו מנגיף נשימתי שבע-עשרה שנים מאוחר יותר שייכים לאותו פנקס.

הציבור אינו מחלק לתאים

הנה המנגנון, והוא פסיכולוגי ולא פוליטי.

ממשלות חושבות על עצמן כמחלקות. לאנשים שניהלו את תיק המודיעין על עיראק לא היה דבר עם האנשים שינהלו מאוחר יותר את אישור החיסונים, והם היו אומרים לכם, בכנות, שלאמון באחד אין קשר לאמון באחר. בניינים שונים, קריירות שונות, עשורים שונים.

הציבור אינו חווה זאת כך. לאזרח, הממשלה היא דבר אחד. היא הקול בטלוויזיה שאומר לך מה נכון ומה עליך לעשות. כשהקול הזה נתפס מפברק את התיק למלחמה, האזרח אינו מסיק שלשכת מזכיר המדינה אינה אמינה בשאלות של חימוש מזרח-תיכוני. האזרח מסיק שהממשלה משקרת כשהיא רוצה משהו.

המסקנה הזאת זמינה אז, מוכנה ומגובשת, בפעם הבאה שאותו קול אומר משהו דחוף. לא חשוב שהנושא אינו קשור. לא חשוב שהאנשים אחרים. האמון הוחזק בחשבון אחד, והחשבון נוקז.

מה קרה כשהיה בו צורך

גלגלו קדימה ל-2020. ממשלה מבקשת מאוכלוסייתה לעשות כמה דברים קשים על סמך מילתה: להישאר בבית, לסגור את העסק, לקבל חיסון שפותח בפחות משנה. אין דרך לגרום לזה לעבוד בלי אמון. את הראיות לא יכולים לבדוק האנשים שנדרשים לפעול על פיהן, והבקשה מגיעה מאותו מוסד שפעם הרים בקבוקון.

מיעוט גדול סירב. הסירוב התפזר על פני סיבות רבות, אבל מתחת לרובן שכן משפט אחד, ושמעתי אותו פעמים רבות: הם שיקרו קודם, למה שאאמין להם עכשיו.

חלק מהאנשים שאמרו זאת מתו. חלק מהאנשים שהם הדביקו מתו. איני יכול לומר לכם את המספר, ואני חושד בכל מי שטוען שהוא יכול. אבל הכיוון אינו מוטל בספק, והשרשרת הסיבתית קצרה: שקר ב-2003, מאגר של חוסר אמון, סירוב ב-2020, מוות.

אז האנשים שהרכיבו את התיק לעיראק אחראים לא רק למתי המלחמה ההיא. הם בזבזו, באחר צהריים אחד, משאב שיורשיהם יזדקקו לו כדי להציל חיים במאה אחרת, ביבשת אחרת של הממשל, למטרה אחרת. הם לא ידעו שהם מבזבזים אותו. זו אינה הגנה. איש שמרוקן מאגר אינו זכאי לומר שלא ידע שתבוא בצורת.

מדוע האמון הוא הדבר שנהרס

אני רוצה להכליל, מפני שמקרה עיראק הוא רק הדוגמה הנקייה ביותר.

אמון בממשלה אינו רגש. הוא יכולת: נכונות האוכלוסייה לפעול על פי מילת הממשלה בלי אימות עצמאי. כל חברה זקוקה ליכולת הזאת לדברים שאינם יכולים לחכות לאימות. פנו את החוף. הרתיחו את המים. קבלו את החיסון. התייצבו לגיוס. ממשלה שיש לה אותה יכולה להניע אוכלוסייה ביום אחד. ממשלה שאין לה אותה צריכה להתווכח, וויכוח איטי, ואנשים מתים בפער.

היכולת הזאת נבנית לאט ומתבזבזת מהר. שקר גלוי אחד, בעניין בעל משמעות, מבזבז ממנה יותר משעשור של כשירות שקטה בונה מחדש. ומפני שהציבור מחזיק אותה בחשבון אחד, כל חלק של הממשל יכול לבזבז את מה שכל חלק אחר יזדקק לו.

המערכת אינה מגנה על החשבון

הנה מדוע זו רשומה מבנית ולא רשומה על ארבעה אנשים.

מערכת הממשל שלנו אינה נותנת לאיש את התפקיד להגן על חשבון האמון. הממשל שמבזבז אותו לא יהיה בתפקיד כשיגיע החשבון. השר שמשקר כדי לזכות במלחמה נשפט על המלחמה, לא על תגובת המגפה של ממשלה חמש-עשרה שנים מאוחר יותר. כל תמריץ שהוא ניצב בפניו מצביע על היעד המיידי, ואף אחד אינו מצביע על המשאב שהוא מכלה עבור אחרים.

כתבתי על כך שהמערכת בוררת אנשים ששואלים מה מנצח ולא מה נכון, ועל כך שלהיות שקרן ידוע הוא יתרון בתוכה. השרשרת מעיראק למגפה היא שני הטיעונים האלה עם מניין מתים מצורף. השקר ניצח בוויכוח ב-2003. המחיר נחת על זרים, מאוחר יותר, באופן שאיש בחדר לעולם לא יואשם בו.

מערכת שבה האנשים המבזבזים אמון ציבורי לעולם אינם משלמים על בזבוזו תמיד תרוקן את החשבון עד אפס, ואז תופתע כשאיש אינו מקשיב בשעת חירום. אין דבר מסתורי בהפתעה. זה מה שהתכנון מייצר.

מה נובע מכך

שני דברים.

ראשית, הדרישה ליושר בממשל אינה נימוס מוסרי. היא בריאות הציבור, ההגנה הלאומית והתגובה לאסונות, שכולן רצות על אותו מאגר. ממשלה שמשקרת על דבר כלשהו מכרסמת ביכולתה לעשות כל דבר.

שנית, שום פנייה למצפונם של פקידים יחידים לא תתקן זאת, מפני שהתמריץ מבני. התרופה היחידה היא מבנה שבו האנשים המשמיעים את הטענות הם האנשים הנושאים במחיר של אי-האמון בהם מאוחר יותר. זה מבנה שונה מאוד מזה שיש לנו, ומתי המגפה הם חלק מהטיעון בעדו.