היתרונות המבניים של להיות שקרן פוליטי ידוע

כתבתי בעבר מדוע שקרן ידוע שמעלה טענה אמור להוריד את הביטחון שלכם בה. זו האפיסטמולוגיה. הפוסט הזה עוסק במשהו אחר: מדוע, בהינתן האופן שבו המערכת הפוליטית שלנו בנויה, להיות ידוע כשקרן הוא יתרון לפוליטיקאי ולא מחיר.

לא פגם שאפשר לשרוד. יתרון. שלושה מנגנונים מייצרים אותו.

1. אותו משפט משרת שני קהלים

חשבו על פופוליסט המתמודד עם משבר דיור. הוא מכריז שיפתור אותו — יגדיל באגרסיביות את היצע הקרקע והדיור, יוריד את המחירים.

רוב הציבור מקבל זאת כפשוטו. לא מפני שהם טיפשים, אלא מפני שלראות מבעד לזה דורש ניתוח ספציפי: היה עליכם לדעת שהוא יושב בתוך היררכיה שנתונה ללחץ של חברות בנייה ובנקים, שאותן חברות ובנקים הם תורמים משמעותיים, ושאיש מהם אינו רוצה ירידת מחירים. זה אינו ידע כללי, ורכישתו אינה שווה את אחר הצהריים של אדם רגיל.

הקבלנים והבנקאים, לעומת זאת, מחזיקים בדיוק בניתוח הזה. פענוח מניעיה של הממשלה הוא עיסוקם היומיומי. הם יודעים שהוא לא יעז לחולל התרסקות מחירים, הם יודעים לשם מה נועדה ההצהרה, והם מתייחסים אליה כמיצוב ולא כמדיניות.

כך שמשפט אחד מגיע לשני קהלים ועושה בכל אחד מהם עבודה הפוכה. הציבור שומע התחייבות. הגורמים המעוניינים שומעים רעש. שניהם מסופקים מאותן מילים, והמוניטין של שקרן הוא בדיוק מה שמאפשר לקבוצה השנייה להירגע.

פוליטיקאי הידוע כאדם כן לא היה יכול לעשות זאת. כנות הייתה מפחידה את התורמים.

2. הבטחות סותרות הופכות לזמינות

היתרון השני פשוט ומכני יותר.

אם אינכם מחויבים לעקביות, תוכלו להבטיח לחקלאים מכסים גבוהים יותר על תבואה בבוקר ולהבטיח לצרכנים לחם זול יותר אחר הצהריים. אלה בלתי מתיישבים: המכס מייקר את התשומה שממנה נעשה הלחם.

חוסר התיישבות עולה לכם רק אם מישהו מצרף את טענותיכם ובודק אותן זו מול זו. מי יעשה זאת? לציבור אין קשב לכך — יש מאות הצהרות בעשרות נושאים, ומעקב אחר כולן הוא משרה מלאה שאינה משתלמת. והעיתונאים, שלכאורה זו משרתם, אינם טובים בכך בפועל יותר מהפוליטיקאים, מפני שתמריצי מחזור החדשות מתגמלים סיקור של ההצהרה של היום ולא יישובה עם הצהרה מלפני שישה שבועות.

כך שמערכת ההבטחות שהשקרן יכול להעלות גדולה ממש מזו של הפוליטיקאי הכן, והמערכת הגדולה יותר מכסה יותר קבוצות בוחרים.

3. השקר נושא משקל

המנגנון השלישי הוא זה שאני מוצא כמטריד באמת, מפני שמשמעותו שהמערכת אינה רק סובלת את חוסר היושר — הוא מה שמחזיק את המערכת.

סואל מעלה את התצפית שפותחת זאת: פוליטיקאים פועלים באופקי זמן קצרים ונדחפים להבטיח פתרונות מהירים, במיוחד כשיריב מבטיח אותם. תהליכים כלכליים הזקוקים לשנים כדי להשלים את עצמם נקטעים, מפני שאיש שעומד לבחירות בעוד שלושים חודשים אינו יכול להרשות לעצמו לתת להתאמה כואבת להשלים את מהלכה.

עכשיו חברו את שתי העובדות. פוליטיקאים נדחפים להבטיח התערבויות שהיו פוגעות בכלכלה — והם אינם מבצעים אותן.

לכן, למרבה המזל, הם משקרים. ההבטחות ריקות, וריקנותן מגוננת. הפער בין מה שנאמר כדי לזכות בבחירות לבין מה שנעשה בכהונה הוא המנגנון שחוסך מאיתנו את תוצאות הדברים שנאמרו.

זה מצב עניינים יוצא דופן להגיע אליו. משמעותו שהתוצאות הנסבלות של המערכת תלויות בחוסר הכנות של משתתפיה. אם פוליטיקאים היו הופכים לפתע לכנים — מתכוונים לדבריהם ומבצעים אותם — התוצאות היו גרועות יותר, לא טובות יותר.

מה נובע מכך

התגובה הרגילה לכל זה היא לדרוש אנשים טובים יותר: מועמדים בעלי יושרה, שמתכוונים לדבריהם. אבל שימו לב שכל אחד משלושת המנגנונים הוא מבני. בעיית שני הקהלים נובעת מאסימטריית מידע שהמערכת יוצרת. בעיית ההבטחות הסותרות נובעת מהיעדר כל שלב צירוף. בעיית השקר נושא-המשקל נובעת ממחזורי בחירות קצרים מהתאמות כלכליות.

אף אחת מהן אינה נפתרת במועמדים טובים יותר. פוליטיקאי כן בתוך המבנה הזה הוא פשוט אפקטיבי פחות — אינו יכול להרגיע את התורמים, אינו יכול לכסות מספר דומה של קבוצות בוחרים, ואם ייבחר, יבצע את ההבטחות המזיקות שלכל השאר יש די שכל לזנוח.

כשמערכת מתגמלת חטא בעקביות כזו, החטא אינו הבעיה. התגמול הוא.