אנחנו בוטחים בשופטים שלא בחרנו יותר מבנציגים שכן בחרנו

הנה עובדה על דעת הקהל שמתקיימת, עם שינויים מקומיים, ברוב הדמוקרטיות: אנשים בוטחים בבית המשפט העליון שלהם יותר משהם בוטחים בבית המחוקקים שלהם.

כשאומרים זאת בפשטות זה מוזר. אנחנו לא בוחרים את השופטים. הם ממונים, בדרך כלל בהליך שהציבור בקושי עוקב אחריו, ומשמונו הם יושבים זמן רב מאוד, לעיתים קרובות לכל החיים. המחוקקים, לעומתם, הם האנשים שכביכול בחרנו, בבחירות שכולנו הוזמנו אליהן, ושאותם נוכל להסיר בתוך כמה שנים אם לא נאהב אותם. כל רכיב בתיאוריה של הייצוג אומר שעלינו לבטוח בקבוצה השנייה יותר. אנחנו בוטחים בראשונה.

למה?

ההסברים השגויים

זה לא ששופטים חכמים יותר או משכילים יותר. בתי המחוקקים מלאים בעורכי דין; ההבדל בהשכלה קטן.

זה לא ששופטים בעלי מזג ישר יותר. הם נלקחים מאותו מקצוע ומאותו מעמד, ואין שלב ברירה שמסנן לפי אופי.

זה לא ששופטים לעולם אינם מקבלים החלטות פוליטיות. הם מקבלים אותן כל הזמן, וכולם יודעים זאת; המאבקים על המינויים הם מאבקים בדיוק על כך.

ההסבר חייב להיות משהו על התפקיד, לא על האדם.

ההסבר הנכון

הנציגים שולטים בכסף. השופטים לא.

זה כל הסיפור. בית מחוקקים מחליט כיצד ייגבה התקציב ולאן ילך. הוא כותב את קוד המס ואת הסובסידיות ואת החוזים ואת הפטורים. לכל עסק במדינה יש סיבה לרצות ממנו משהו ואמצעים לבקש. מערכת המשפט מחליטה מה החוק אומר ומחילה אותו על מקרים; אין שם דבר להעניק, אין הקצבה להטות, אין חוזה לחתום.

הציבור מבין, בלי שמישהו לימד אותו, שכסף משחית ושהאנשים שמחזיקים בכסף הם אלה שמושחתים. הוא אינו זקוק לתיאוריה של בחירה ציבורית כדי לדעת זאת. הוא רואה את נתוני מימון הקמפיינים, את הדלת המסתובבת, את ההון שנצבר במשרה, ומסיק את המסקנה הנכונה. הוא אינו רואה תמונה דומה סביב בתי המשפט, מפני שיש שם פחות מה לראות.

כך שדירוג האמון אינו לא רציונלי. הוא קריאה מדויקת של המקום שבו הלחץ מופעל.

מה זה מוכיח על בחירות

עכשיו עקבו אחר המסקנה, מפני שהיא גדולה מהתצפית.

אם אנחנו בוטחים בממונים שלא נבחרו ואי אפשר להסירם יותר מבנבחרים, אז הבחירות אינן מה שמייצר את האמון. מה שבחירות עושות, ייצור ביטחון ציבורי אינו חלק ממנו.

מה שהבחירות עושות, לאור זאת, הוא לשמש בלם. הן מנגנון להסרה תקופתית של האנשים ששולטים בכסף, בתקווה שאיום ההסרה יגביל כמה הם ינצלו את השליטה לרעה. הן מעצור לתאוות בצע, לא מקור ללגיטימיות. אנחנו בוחרים את המחוקקים לא מפני שבחירה עושה אותם ראויים לאמון אלא מפני שהם מחזיקים במשהו שעושה אותם בלתי ראויים לאמון, ואנחנו זקוקים לדרך לקחת אותו מהם.

והיכן שאין כסף להטות, איננו מתאמצים כלל עם בחירות. אנחנו ממנים את השופטים ומשאירים אותם שם במשך עשורים, והציבור מרוצה מזה, מפני שהדבר שהיה מחייב תחלופה נעדר.

המרחק שזה חושף

הנקודה האחרונה היא זו שאני מוצא מלמדת ביותר.

הציבור בוטח בגוף שלא בחר, שאינו יכול להסיר, ושלעיתים רחוקות הוא מבין, יותר מבגוף שאמור להיות הציבור בחדר. זו מידה. היא מודדת עד כמה הנציגים נסחפו מהאנשים שהם מייצגים, בהערכת הציבור עצמו. אילו המרחק היה קטן, אילו בית המחוקקים היה באמת שלוחו של הציבור, הציבור היה בוטח בו כמו שבוטחים ביד שלכם. הוא אינו בוטח. הוא בוטח יותר בזר בגלימה.

כתבתי בעבר על כמה אותות נפרדים מצביעים על המרחק הזה, ועל כך שהמערכת מתגמלת את הנציג שידוע כשקרן. זהו אות נוסף, והוא מגיע מהציבור ישירות ולא מניתוח כלשהו שלי. שאלו אנשים במי הם בוטחים והם אומרים לכם, למעשה, שהמערכת הייצוגית נכשלה בדבר האחד שהיה מצדיק אותה.

לאן זה מצביע

דבר מזה אינו טיעון בעד שלטון שופטים. בתי משפט אינם נושאים באחריות מעצם תכנונם וזה נסבל רק מפני שטווח ידם צר; הרחיבו אותו ואותה שחיתות תלך אחרי אותו כסף.

זהו טיעון על תכליתן של בחירות. אם הן בלם על אנשים שמחזיקים בארנק, אז השאלה היא אם יש בלם טוב יותר. מתן ההכרעה לציבור כיצד יוצא הכסף, ישירות, מסיר את הארנק מהידיים המעטות שעשו אותו לפיתוי. זה אינו דורש לבטוח באיש, נבחר או ממונה. וזה יהיה ההסדר הראשון שבו הגוף שמחליט לאן הכסף הולך הוא גוף שהציבור בוטח בו כמו שהוא בוטח בעצמו.