מוסדות כמעט לעולם אינם מתים, והעובדה הזו היא ראיה

הנה תצפית שקל להעלות וקשה לעכל: מוסדות כמעט לעולם אינם חדלים להתקיים.

לא שהם לעולם אינם דועכים, מתכווצים או הופכים מביכים. הם שורדים. מוסדות דת, מוסדות כלכליים, ביורוקרטיות, גופים מקצועיים, רשויות רגולטוריות, ארגונים בינלאומיים — צאו לחפש דוגמאות לאחד שפשוט נגמר מפני שסיים את עבודתו או איבד את אמינותו, והרשימה קצרה להפליא.

מוסדות נבלעים, משנים שם, עוברים מבנה מחדש ומתמזגים. הם כמעט לעולם אינם נעצרים.

ההסבר הרגיל, ומדוע אינו מספיק

התיאור הסטנדרטי הוא אינרציה. לארגונים יש עובדים, תקציבים, מבנים וקיום משפטי, ופירוקם דורש מאמץ שאיש אינו מקבל שכר להשקיע בו. זה נכון וזה מסביר חלק מזה.

אבל אינרציה אינה מסבירה את המקרים המעניינים: מוסדות ששורדים עוינות ציבורית מתמשכת ומפורשת. גופים שרוב האנשים היו מבטלים אילו נשאלו ישירות, שמטרותיהם פקעו באופן גלוי, שהם מושא ללעג שגרתי — ושעדיין קיימים דור מאוחר יותר, ממומנים ומאוישים.

אינרציה מסבירה מדוע איש אינו טורח לסגור גוף שאיש אינו חושב עליו. היא אינה מסבירה הישרדות מול התנגדות פעילה.

מה ההישרדות מדגימה

כאן התצפית הופכת לטיעון ולא לקוריוז.

אם מוסד יכול לשרוד את רצונו המבוסס של הציבור להיפטר ממנו, אז רצון הציבור אינו מה שקובע. זו אינה מטפורה או תלונה על תחושה. זו הסקה ישירה מתוצאה: בהינתן העדפה עממית מתמשכת ל-X, ותוצאה מתמידה של לא-X, ההעדפה העממית אינה המשתנה הפועל.

ושימו לב לעוצמת המבחן. איננו שואלים האם הציבור משיג את מבוקשו בשאלות עדינות הדורשות מומחיות, שבהן הסתמכות על מומחים אולי ראויה. אנחנו שואלים על המקרה הגס ביותר האפשרי — האם הדבר הזה צריך להתקיים בכלל — שבו עמדת הציבור חד-משמעית וקל לסקור אותה.

אם הרצון העממי אינו יכול לגבור אפילו שם, הטענה שאנחנו חיים תחת ממשל עממי זקוקה לסיוג די חמור.

חלוקת הכוח האמיתית

מה שההתמדה חושפת הוא שמוסדות מחזיקים בכוח שאינו פרופורציונלי כלל לגודלם, ושחלוקת הכוח בחברה אנטי-עממית ביסודה.

מוסד של כמה אלפי אנשים, ללא מנדט בחירות ולעיתים קרובות עם תמיכה ציבורית דועכת, שורד באופן שגרתי את העדפותיהם של מיליונים. הוא עושה זאת ללא קונספירציה. הוא עושה זאת מפני שהוא מאורגן, קבוע וקשוב, והמיליונים בלתי מאורגנים, חולפים ומוסחים.

זוהי האסימטריה של אולסון בצורתה הטהורה. פרנסתם המלאה של עובדי המוסד תלויה בהמשכו; כל אחד מהם ישקיע מאמץ ממשי בהגנה עליו. לאזרח שסבור שיש לבטלו יש, לכל היותר, העדפה קלה, והוא לא ישקיע דבר. כמה אלפי אנשים שאכפת להם מאוד מביסים כמה מיליונים שאכפת להם מעט — בכל פעם, מבלי שאיש יתנהג שלא כשורה.

המסקנה שאני מסיק

האריכות היא ההוכחה. מוסד ששורד את רצון הציבור להיפטר ממנו הוכיח, בעצם המשך קיומו, שרצון הציבור אינו המנגנון שבאמצעותו שאלות כאלה מוכרעות.

אינכם צריכים לחפש כוח נסתר או לעקוב אחר תרומות כדי להגיע לכך. הראיות גלויות לגמרי, בסטטיסטיקת ההישרדות של ארגונים. ספרו את המוסדות שנגמרו מול אלה שהתמידו למרות עוינות, ומדדתם כמה דמוקרטיה יש במקום שבו אתם חיים.