הפוליטיקה עברה למקום העבודה מפני שלא היה לה לאן ללכת

בעשור האחרון הופיע סוג חדש של משבר תאגידי. עובדי חברה דורשים שהיא תנקוט עמדה בשאלה פוליטית, או שתזנח מוצר, לקוח או פיסת תוכן מטעמים פוליטיים, וההנהלה צריכה להחליט אם החברה היא עסק או קהילה פוליטית. לנטפליקס זה קרה בגלל מופע קומדיה. לקוינבייס זה קרה בשאלה אם החברה תתעסק כלל במטרות חברתיות, והיא ענתה בכך ששילמה לאנשים לעזוב. לעשרות אחרות היו גרסאות שקטות יותר.

הפרשנות המקובלת מתייחסת לזה כסיפור על דורות, או על תרבות תאגידית, או על הפוליטיקה המסוימת המעורבת. אני חושב שזה סיפור על ייצוג, ובפרט על כישלונו.

מהיכן הלחץ מגיע

אנשים רוצים שישמעו אותם בשאלות שחשובות להם. זה לא חדש וזה לא בלתי סביר. מה שחדש הוא שהמקום שבו אמורים לשמוע אותם, המערכת הפוליטית ברמה הלאומית, חדל לתפקד כמקום שבו להישמע מוביל לאנשהו.

אתם יכולים להצביע אחת לכמה שנים לאחת משתי חבילות שהרכיב מישהו אחר. אתם יכולים לכתוב לנציג שמקבל אלפי מכתבים כאלה ואינו עונה לאף אחד. אתם יכולים לצעוד ולראות את הצעדה מדווחת ונשכחת. תיארתי במקום אחר כיצד המערכת דוחקת כל שאלה לגובה שבו אי אפשר לומר עליה דבר. התוצאה היא אוכלוסייה עם דעות ובלי פורקן.

לחץ בלי פורקן מוצא אחד. מקום העבודה הוא המקום שבו אנשים מבלים את ימיהם, שבו הם מכירים את מקבלי ההחלטות בשמם, ושבו כמה מאות קולות יכולים באמת לשנות משהו עד יום שישי. ברור שהפוליטיקה עברה לשם. היא הלכה למקום שבו המנוף נמצא.

מדוע זו בעיה

יש לי אהדה לעובדים ואני עדיין חושב שהתוצאה רעה, משלוש סיבות נפרדות.

האנשים הלא נכונים מחליטים. מי הם עובדי חברת סטרימינג שיקבעו במה מותר לשאר החברה לצפות? הם נשכרו לבנות תוכנה ולנהל משא ומתן על רישיונות. איש לא בחר בהם ואיש מחוץ לבניין אינו יכול להסירם. כשכוח עבודה של כמה אלפים כופה את השקפתו על ציבור של מאות מיליונים, זו אינה הדמוקרטיה שהגיעה לחברה. זו קבוצה קטנה שמפעילה כוח על קבוצה גדולה, וזו המחלה ולא התרופה. השאלה איזה תוכן מקובל שייכת לתהליך הדמוקרטי. התהליך הזה שבור, ולכן השאלה הגיעה למשרד, אבל מנגנון שבור אינו מעביר את הלגיטימיות שלו למי שאוסף את השברים.

זה פוגע במקום העבודה. חברה שבה העובדים מפולגים לפי קווים פוליטיים לאומיים, ושבה ההנהלה מצופה לפסוק ביניהם, היא מקום עבודה גרוע יותר ופחות פרודוקטיבי. נפערים קרעים בין ההנהלה לעובדים ובין העובדים לבין עצמם, על שאלות שאין להן דבר עם העבודה. אנשים שיכלו לשתף פעולה על המוצר אינם יכולים, מפני שמוינו למחנות על משהו שהמוצר אינו נוגע בו.

הקרעים חמורים משהיו צריכים להיות. זה החלק שספציפי לאופן שבו המערכת הלאומית בנויה. פוליטיקה ברמת המדינה היא מאבק דו-מפלגתי ועימותי, והרגליה נודדים. כששאלה פוליטית מגיעה למשרד, היא מגיעה כשהיא כבר מאוגדת בחבילה: להחזיק בעמדה אחת בשאלת התוכן זה להיחשב כמי שמחזיק בכל החבילה, ואי-ההסכמה נעשית מיד טוטלית. אילו הפוליטיקה הלאומית הייתה מתנהלת סוגיה אחר סוגיה, בלי חבילות ובלי צדדים קבועים, אותה שאלה בעבודה הייתה אי-הסכמה על דבר אחד בין עמיתים שמסכימים על רוב הדברים האחרים. במקום זה היא מלחמה בין שבטים שבמקרה חולקים חדר אוכל.

מה היה מתקן את זה

התגובות התאגידיות המוצעות הן כולן ניסיונות לנהל את הסימפטום. אסרו על דיון פוליטי בעבודה, כמו שקוינבייס עשתה, ואמרתם לאנשים שגם הפורקן האחד שפעל נסגר. אמצו אותו, ועשיתם את החברה לבית מחוקקים שהיא מעולם לא תוכננה להיות, עם ציבור הבוחרים הלא נכון.

התיקון נמצא במעלה הזרם. תנו לאנשים מקום שבו דעתם בשאלה ציבורית נרשמת ונספרת, ברמה שבה השאלה באמת שייכת. מערכת שמכריעה בסוגיות ישירות עושה בדיוק זאת: האדם שרוצה מילה בשאלה מה החברה מוצאת מקובל מקבל אותה, כאזרח, לצד כל האחרים, והתוצאה מחייבת. ללחץ יש פורקן שתוכנן בשבילו. העובד יכול לחזור להיות עובד, לא מפני שהושתק אלא מפני שנשמע במקום שיש לו משמעות.

פוליטיקה במקום העבודה היא סימפטום של קהילה פוליטית שאינה פועלת. טיפול בסימפטום במקום העבודה, בקודי התנהגות ובחבילות פיצויים, משאיר את הסיבה ללא מגע ומבטיח את המקרה הבא. כל חברה שנאבקה בזה משלמת, במורל שלה, על כישלון שאינו שלה.