כלכלנים מתווכחים על ערך מפני שלאיש אסור לשאת ולתת עליו

מאז שיש כלכלה, כלכלנים מתווכחים מאין בא ערכו של מוצר. תורות עבודה, תורות תועלת, תורות שוליות, תורות שמפצלות את המילה ל"ערך" ו"מחיר" ואז מתווכחות על היחס בין השניים. זה אחד הוויכוחים העתיקים ביותר בתחום והוא מעולם לא הוכרע.

אני רוצה לטעון טענה לא רגילה על הוויכוח הזה: הוא מעולם לא הוכרע מפני שהכרעתו לא הייתה משנה דבר, והסיבה שלא הייתה משנה דבר היא פוליטית.

על מה התורות ההגיוניות מסכימות

קלפו את הטיעון עד למה שהעמדות הסבירות משתפות.

מוצר שיוצא ממפעל נושא ערך שבא ממקום כלשהו. חלקו בא מהעובדים שעשו אותו. חלקו בא מהארגון: ההנהלה שתיאמה ביניהם, הציוד, המבנים, העובדה שעובד בתוך חברה יכול להתרכז בדבר האחד שהוא עושה היטב בזמן שמישהו אחר מטפל בכל השאר. איש רציני אינו מכחיש אף אחת משתי התרומות. עובד ללא מפעל מייצר מעט; מפעל ללא עובדים אינו מייצר דבר.

אז הערך מיוצר במשותף. עד כאן קרוב לקונצנזוס, ברגע שמניחים בצד את העמדות האידאולוגיות.

השאלה שאיש אינו עונה עליה

עכשיו שימו לב למה שאף אחת מהתורות אינה עושה. אף אחת מהן אינה מציעה שיטה לחלוקת התמורה בין העובד לארגון. אף אחת מהן אינה מנסה ברצינות אפילו.

זה מוזר, אם לוקחים את התורות כלשונן. אם יש לכם תורה על מאין בא ערך, השאלה הבאה הטבעית היא איך יש לחלק את ההכנסות בין המקורות. זו השאלה שמעניינת עובד, ובעל מניות, וכל מי שאי פעם תהה אם משלמים לו כשווי עבודתו. התורות מתקרבות אליה ונעצרות.

מדוע הן נעצרות

הן נעצרות מפני שלתשובה לא הייתה השפעה.

שכר כיום אינו תוצאה של משא ומתן בין התורמים על מה שכל אחד תרם. הוא תוצאה של היצע וביקוש לעבודה, שהוא דבר אחר לגמרי. לעובד משלמים בערך את מה שיעלה להחליף אותו, ולמספר הזה אין כמעט שום יחס לרווח שהמוצר מייצר לחברה. מוצר יכול להיות רווחי בענק והאנשים שעושים אותו יכולים לקבל את המינימום, אם יש די מהם זמינים. מוצר יכול להפסיד כסף ויוצריו יכולים לקבל שכר נאה, אם הם נדירים.

בהינתן זאת, תורה רציונלית של החלוקה היא בטלה. נניח שכלכלן הוכיח, לשביעות רצון כולם, שהעובדים תרמו שישים אחוז מערכו של מוצר נתון. דבר לא היה קורה. לא קיים מנגנון לפעול לפי הממצא. השכר עדיין היה נקבע על ידי שוק העבודה למחרת בבוקר, ושישים האחוזים היו נשארים מספר בכתב עת.

הוויכוח על ערך אינו מוכרע לא מפני שהוא קשה אלא מפני שהוא חסר תכלית, והוא חסר תכלית מפני שהכלכלה אינה מכילה שום זירה שבה אפשר ליישם את התשובה. כלכלנים, בהיותם אנשים הגיוניים, אינם בונים כלים שאי אפשר להשתמש בהם.

מה היה עושה את זה חשוב

הדבר היחיד שהיה נותן לשאלה שיניים הוא מנגנון שבו הצדדים שמייצרים ערך יכולים באמת לשאת ולתת על חלוקתו, על יסודות אחרים מכמה קל להחליף כל אחד מהם.

זה אינו קיים בתוך חברה, שבה ההיררכיה קובעת את השכר. זה אינו קיים בשוק העבודה, שקובע אותו לפי נדירות. וזה אינו קיים בממשל ייצוגי, מסיבות שפירטתי במקום אחר: בית מחוקקים מגיב יותר לאינטרסים מרוכזים מאשר למפוזרים, והאינטרס המרוכז בכל שאלה של חלוקה הוא הצד שכרגע מרוויח ממנה. טענתי גם שאין לנו מערכת לחלוקת עושר שמישהו יכול להגן עליה מעקרונות ראשונים, ושאיננו יכולים להודות בזה. זהו מקרה ספציפי.

ציבור שמכריע בשאלות ישירות היה הגוף הראשון שבו חלוקת הערך המיוצר במשותף יכולה להתווכח ולהיקבע על ידי האנשים שמייצרים אותו, ולא על ידי תשובת השוק לשאלה כמה הם ניתנים להחלפה. האם הוא היה קובע אותה היטב היא שאלה הוגנת. אבל לפחות הוא היה חדר שבו אפשר לשאול את השאלה, ובנקודה הזו התורות של הכלכלנים היו מפסיקות להיות בטלות. מישהו היה סוף סוף זקוק להן.

ההיפוך

מה שנותן מסקנה מוזרה. אנחנו נוהגים לחשוב על כלכלה כעל המדע שאומר לפוליטיקה מה אפשרי. כאן היחס פועל בכיוון ההפוך. ההסדר הפוליטי קובע אילו שאלות כלכליות שוות תשובה, ותחת ההסדר הנוכחי, השאלה העתיקה ביותר בדיסציפלינה אינה אחת מהן. זו עובדה על ההסדר, לא על השאלה.