דמוקרטיה ישירה היא גם נשק במאבק בין צורות ממשל

רוב מה שאני כותב על דמוקרטיה ישירה עוסק ביעד: איך נראית חברה ברגע שהיא מכריעה בשאלותיה בעצמה. הרשומה הזו עוסקת בדרך, ובתועלת שמגיעה לפני שמישהו מגיע ליעד.

צורות ממשל נמצאות במאבק מתמיד זו עם זו. מונרכיות נלחמו ברפובליקות, רפובליקות נלחמו באימפריות, משטרים ייצוגיים נלחמו בדיקטטורות ועדיין נלחמים בהן. המאבק אינו מטפורה. הוא מתנהל בצבאות, באמברגו, בתעמולה ובכסף, ויש לו מחיר שלעיתים רחוקות נרשם בספרים.

מה המאבק עלה תמיד

הביטו במה שקורה לחברה חופשית בזמן שהיא נלחמת בחברה לא חופשית.

בכל פעם שהמאבק נעשה רציני, החברה החופשית נסוגה. הדת נקראת בחזרה אל החיים הציבוריים, מפני שאוכלוסייה במלחמה רוצה נחמה והמנהיגות רוצה דגל. הלאומיות מתקשחת, מפני שקל יותר להילחם באויב כשהגבול בין אנחנו והם בוהק. זכויות מושעות, מפני שזכויות אינן נוחות בשעת חירום ותמיד יש שעת חירום. החירות מתכווצת ומובטחת בחזרה אחר כך, ואחר כך מגיע באיטיות או לא מגיע כלל.

זו אינה תאונה מקרית. זה קרה בכל התמודדות רצינית בין צורות ממשל שאני מוצא. צרפת המהפכנית הולידה את הטרור. מלחמות העולם הולידו צנזורה, מעצרים וגיוס חובה במדינות החופשיות ביותר עלי אדמות. המלחמה הקרה הולידה שבועות נאמנות ורשימות שחורות במדינה שכתבה את החוקה הרועמת ביותר. המלחמה בטרור הולידה מעקב שהיה בלתי נתפס עשור לפניה.

התבנית כה סדירה שיש להתייחס אליה כתכונה של המאבק עצמו, לא של האנשים המסוימים שנמצאו בהנהגה.

מדוע משטרים ייצוגיים נסוגים

המנגנון אינו מסתורי.

משטר ייצוגי מרכז את קבלת ההחלטות בקבוצה קטנה. כשהקבוצה הזו חשה מאוימת, מבחוץ או מבפנים, היא עושה מה שקבוצות קטנות המחזיקות בכוח עושות: מהדקת את אחיזתה. יש לה האמצעים, מפני שהמנופים כבר בידיה. יש לה המניע, מפני שהאיום הוא איום על מעמדה שלה, והיא חווה את השניים כדבר אחד. ויש לה התירוץ, מפני שהאוכלוסייה באמת מבוהלת ותקבל הרבה מאוד.

הנסיגה אינה אפוא בגידה במערכת. היא המערכת הפועלת כפי שנבנתה. מבנה שמעמיד כמה אלפי אנשים בהנהגה יעמיד אותם, תחת לחץ, עוד יותר בהנהגה.

היכן הדמוקרטיה הישירה נכנסת

עתה חשבו על חברה שמכריעה בשאלותיה בעצמה, המעורבת באותו מאבק.

האיום זהה. הפחד זהה. אבל אין קבוצה קטנה שאחיזתה יכולה להתהדק, מפני שאין קבוצה קטנה המחזיקה במנוף. אם החברה רוצה להשעות זכות, החברה צריכה להצביע על השעייתה, בגלוי, על אותה שאלה, כשהנימוקים על השולחן. זה דבר שונה מאוד מקבינט שמחליט על זה ביום שלישי ומכריז על זה ביום רביעי.

דמוקרטיה ישירה יכולה לנהל את המאבק בלי הנסיגה, מפני שהנסיגה דורשת ריכוז כוח שאין לה. את הדת אי אפשר לקרוא בחזרה לחיים הציבוריים בצו; היא תצטרך לנצח בהצבעה. לאומיות אי אפשר לייצר מלמעלה; היא תצטרך להיות מורגשת באמת, ולאומיות המורגשת באמת היא דבר קטן וקצר-ימים יותר מהסוג המיוצר. זכויות אי אפשר להשעות בשקט, מפני שאין שקט.

אין פירוש הדבר שדמוקרטיה ישירה לא תגביל דבר לעולם בזמן מלחמה. אולי כן. אבל היא תעשה זאת באותו מנגנון שהיא משתמשת בו לכל דבר אחר, באותו גובה, באותה נראות, והיא תבטל את ההגבלה באותה דרך. ההשעיה לא תחיה ארבעים שנה אחרי שעת החירום מפני שאיש מבעלי הכוח לא מצא לנכון להניח לה לפקוע.

הסיוע, בפשטות

אז הנה התועלת שמגיעה לפני היעד.

נניח שהמאבק בין משטרים חופשיים ולא חופשיים יימשך עוד מאה שנה, וזו אינה הערכה פסימית. עולם ייצוגי נלחם את המאה הזו כפי שנלחם את הקודמת, נסוג בכל משבר ומתאושש באיטיות, מאבד מעט חירות בכל סבב ואינו מקבל אותה בחזרה במלואה. עולם שיש בו דמוקרטיות ישירות נלחם את אותה מאה בלי המחגר הזה.

המאבק זהה. מה ששונה הוא איך אתם נראים בסופו. דמוקרטיה ישירה אינה רק הפרס של התחרות בין צורות ממשל. היא שריון לתחרות עצמה. היא מאפשרת לחברה חופשית להילחם על חירותה בלי שהמלחמה תכלה את הדבר שהיא נלחמת עליו.

טענתי במקום אחר שהחירות מתנהגת כגודל שמור, המחולק מחדש ולא נוצר. המאבק בין משטרים הוא המקום שבו ההעברות הגדולות ביותר מתרחשות, והן מתרחשות כלפי מעלה. מערכת שאין לה קצה עליון שהן יכולות לזרום אליו היא היחידה שאני מכיר שעוצרת את הזרימה.