כדור הארץ היה מצביע נגד נשק גרעיני, ואינו יכול

הנה משפט שאני מאמין שהוא אמת: אם כל אוכלוסיית כדור הארץ הייתה מצביעה על השאלה אם מישהו צריך להחזיק בנשק גרעיני, היא הייתה מצביעה לא.

לא בקושי. באופן מכריע. כמעט איש, כשנשאל ישירות ובפרטיות, אינו רוצה לחיות תחת האפשרות להישרף בגלל סכסוך שלא התייעצו איתו לגביו. האנשים שרוצים את הנשק הם האנשים שמחזיקים בו, או מקווים להחזיק, והם חלק זעיר מאוד מהמין.

אני רוצה ללכת אחרי המשפט הזה עד למקום שאליו הוא מוביל, מפני שאני חושב שהוא מוביל למקום לא נעים בנוגע לעתידו של המין האנושי ולמה שהיה צריך להשתנות כדי להימנע ממנו.

איננו יכולים לעצור את ההתפשטות

נתחיל בעובדות הנצפות. שתי מדינות שהיו עניות, מבודדות ותחת לחץ בינלאומי מתמשך יצאו לרכוש נשק גרעיני. לאחת יש. השנייה הגיעה קרוב די כדי שהוויכוח יהיה על חודשים. עשרות שנים של סנקציות, משאים ומתנים, חבלה ואיומים לא עצרו את הראשונה ולא עצרו את השנייה.

השיעור שכל משטר אחר הסיק פשוט. מדינה שרוצה את הנשק די בעוצמה יכולה להשיג אותו, וברגע שיש לה אותו היא בטוחה מסוג ההתערבות שסילקה רודנים אחרים. התהליך שבו כל העולם הופך גרעיני איטי, אבל דבר בסידור הנוכחי של העולם אינו מסוגל לעצור אותו.

לאן זה מוביל

שתי תוצאות נובעות, ושתיהן רעות.

הראשונה היא שהנשק ישמש להגנת עריצות. משטר שמחזיק בו אינו ניתן לסילוק מבחוץ, ולאוכלוסייתו אי אפשר לעזור מבחוץ, ללא הגבלת זמן. השנייה היא שהנשק, או החומרים, ידלפו ממדינה לארגון שאין לו טריטוריה להגן עליה, אין לו אוכלוסייה להגן עליה ולכן אין דבר שיכול להרתיע אותו.

כל אחת מאלה היא תחזית קודרת. שתיהן יחד מתארות עתיד שבו התחזיות הגרועות ביותר על המין שלנו אינן פרנויה אלא אקסטרפולציה.

המין יודע יותר טוב מהנהגתו

עכשיו חזרו למשפט שבו התחלתי. אוכלוסיית כדור הארץ אינה רוצה את זה. האינטואיציה שלה לגבי הנשק נכונה וכמעט אחידה.

אז המצב אינו שהאנושות אובדנית. המצב הוא שהאנושות נלחמת במבנה הארגוני של עצמה, ומפסידה. הרצון קיים. הנשק מוחזק בידי היררכיות, היררכיות פועלות למען האינטרס של עצמן, והאינטרס של היררכיה שמחזיקה בנשק הוא לשמור עליו. לכל מדינה שיש לה אותו יש משרד חוץ שיכול להסביר, בכנות, מדוע פירוק מנשק בלתי אפשרי עד שהאחרים יתחילו. האחרים אומרים אותו דבר. הציבור בכל אחת מהמדינות האלה, כשנשאל ישירות, היה אומר משהו אחר, ולעולם אינו נשאל.

כתבתי על מנהיגים שמאמינים באידאולוגיה שלהם פחות מהציבור, ועל איך ארגונים מנוהגים על ידי אינטרסים ולא על ידי האנשים שעומדים בראשם למראית עין. המקרה הגרעיני הוא הטיעונים האלה בקנה מידה פלנטרי.

מדוע המאבק הארוך אינו בטוח

יש השקפה מנחמת שלפיה זה יסתדר מעצמו. חילופי מהלומות גרעיניים אולי יקרו, הם יהיו נוראים, הם לא יסיימו את המין, והזעזוע ידחוף בסופו של דבר את העולם לעבר ממשל ייצוגי כצורה המקובלת, ואחר כך הבעיה תנוהל.

אני מוצא את ההשקפה הזו לא משכנעת במונחיה שלה. משטרים ייצוגיים לא הראו מחויבות מיוחדת לסיום ההסדר; הם מחזיקים ברוב הנשק. והתמריץ של כל אחד מהם לפרוץ את השורה ולעשות עסקים עם רודן, בשביל נפט, בשביל שווקים, בשביל בסיס, משכנע ופועלים לפיו ללא הרף. מאבק בין צורות ממשל שמתנהל בקצב כזה יכול להימשך זמן רב מאוד.

בינתיים תקרת ההרס עולה. נכון שהארסנלים של היום, בשימוש מלא, כנראה לא יכחידו אותנו. לא נכון שזה יישאר כך. פתוגנים מהונדסים הם כבר נתיב סביר; עצם גדול שמוסט לעבר כדור הארץ באמצעות מטען גרעיני הוא ספקולטיבי אבל לא אבסורדי פיזיקלית. מי שקורא לזה מדע בדיוני שיחשוב מה נפוליאון היה עושה מטיל שיוט. אם המאבק יימשך די זמן, נגיע לנקודה שבה אפשר להפסיד בו בשביל כולם, בזמן שהוא עדיין מתנהל. לחכות שייפתר הוא הימור שהפתרון יגיע לפני היכולת.

הצעד הזמין

המנוף היחיד שאני רואה הוא לסגור את הפער בין מה שהמין רוצה למה שהמבנים שלו עושים.

הפער הזה הוא הגדול ביותר בדיוק בשאלה הזו. אם אפילו כמה מדינות ישלטו בעצמן ישירות, ויוכיחו שהחלטה בסדר גודל כזה יכולה להתקבל על ידי אוכלוסייה ולא על ידי משרד, שני דברים ינבעו. הראשון הוא הוכחה: אפשר לקבל החלטות גדולות כך, מה שכיום נטען על ידי אנשים כמוני ומוכחש על ידי כל מי שמנהל משרד. השני הוא גוש שעמדתו על הנשק תואמת את עמדת אוכלוסייתו, מה ששום מדינה נוכחית אינה יכולה לטעון.

זו דרך ארוכה ואיני מתיימר שהיא קצרה. אבל איני מוצא חלופה שאינה מסתכמת בתקווה. האינטואיציה קיימת, במיליארדי אנשים. מה שחסר הוא מנגנון שיאפשר לה להפוך להחלטה. בניית המנגנון הזה היא הצעד הזמין לנו, והטיעון לעשותו בקרוב הוא התקרה שתיארתי, שאינה מחכה.