לתעשיית התרופות משלמים כדי לטפל באנשים שהיו מחלימים בכל מקרה

את הטיעון שאני רוצה לפרוש פגשתי לראשונה אצל נסים ניקולס טאלב, ומאז לא הצלחתי להיפטר ממנו. הוא אינו דורש להאמין שמישהו בתעשיית התרופות הוא רשע. הוא דורש רק להביט בצורת השוק ולשאול מה עושה בו חברה רציונלית.

צורת השוק

מחלה אינה מתחלקת באופן שווה. בכל רגע מספר גדול מאוד של אנשים חולים קלות ומספר קטן מאוד חולים באמת. החולים קלות סובלים מהצטננויות, כאבים, מצב רוח ירוד, קשיי עיכול, בעיות שינה, זיהומים קלים. החולים באמת סובלים מהמחלות שהורגות.

עכשיו חשבו מה נדרש כדי לטפל בכל קבוצה.

החולים קלות יחלימו, ברובם, בכוחות עצמם. מצבם מוגבל מעצמו. פירוש הדבר שכמעט כל דבר שתיתנו להם ייראה כעובד, מפני שההחלמה הייתה בדרך בכל מקרה והגלולה הייתה בחדר כשהיא הגיעה. הטיפול בהם קל, השוק ענק, וכל לקוח הוא לקוח חוזר, שכן הוא יהיה חולה קלות שוב בחודש הבא.

החולים באמת הם המקרה ההפוך. כדי לרפא אותם צריך לגלות מה באמת לא בסדר ולתקן אותו. זה דורש מחקר שנכשל ברוב הפעמים, בעלות אדירה, בשביל מספר קטן של מטופלים, שרבים מהם לא ישרדו די זמן כדי להיות לקוחות חוזרים.

מה עושה חברה רציונלית

היא הולכת למקום שבו הכסף. הכסף נמצא בקבוצה הגדולה, הקלה, המוגבלת מעצמה.

ולכן המאמץ של התעשייה נוטה לעבר טיפול סימפטומטי בחולים קלות: משהו לכאב, למצב הרוח, לשינה, לצרבת. מוצרים שנלקחים שנים על ידי אנשים שאינם חולים מאוד. זה אינו כישלון של התעשייה. זו התעשייה העושה בדיוק את מה שהתמריצים שלה מורים לה.

החולים באמת מקבלים את מה שנותר, ועוד את מה שתקציב מחקר ציבורי וכמה אנשים נחושים מצליחים להפיק.

למה זה חמור מהזנחה

אילו הבעיה הייתה רק שהחולים אינם מקבלים שירות מספיק, הייתה זו בעיה של הקצאה. זה חמור מזה, מסיבה הנובעת מעובדה שאיש אינו חולק עליה: לכל תרופה יש תופעות לוואי.

תנו תרופה למספר קטן של חולים קשים ותופעות הלוואי הן מחיר שראוי לשלם; החלופה גרועה יותר. תנו תרופה למספר גדול מאוד של אנשים חולים קלות שהיו מחלימים בלי טיפול, ותופעות הלוואי הן עלות שנכפית ללא תועלת. בקנה מידה של אוכלוסייה שלמה זו אינה שגיאת עיגול. זו כמות גדולה של נזק, מפוזרת דק דיה כדי שאיש לא יראה אותה ושאף מקרה יחיד לא יוכל להיות מוטל על מישהו.

אז התעשייה אינה רק נכשלת בריפוי החולים מאוד. היא גורמת כמות מדידה של נזק לבריאים בעיקרם, ומקבלת על כך תשלום, והתשלום הוא מה שמשאיר את התבנית במקומה.

לא קונספירציה

אני רוצה להיזהר כאן מפני שהטיעון הזה מושך אנשים שמאמינים בדברים שאיני מאמין בהם.

איש בחברת תרופות אינו צריך להתכוון לדבר מזה. המדענים רוצים לרפא מחלות. המנהלים רוצים לעמוד ביעדים. הרגולטורים רוצים לאשר דברים שעוברים את המבחנים. כל אחד פועל בהיגיון בתוך חלקו במכונה. טענתי במקום אחר שארגונים מונהגים על ידי אינטרסים, לא על ידי חבריהם, וזהו מקרה נקי: מטריצת התמריצים מייצרת את התוצאה בלי קשר למי שיושב בכיסאות.

זה מה שעושה את זה קשה לתיקון. החלפת האנשים אינה משנה דבר.

מה עשוי לשנות זאת

הפתק שכתבתי לעצמי הסתיים במילה "איך?" ואחריה "טרם נקבע", ולא אתיימר לומר שהתקדמתי הרבה מעבר לזה. אבל צורת התשובה גלויה, מפני שהבעיה היא צורת התמריץ.

לשלם על תוצאות ולא על מרשמים. אילו ההכנסה הייתה נובעת מהחלמה ולא מצריכה, השוק המוגבל מעצמו היה מפסיק להיות מכרה זהב, מפני שהמטופלים האלה מחלימים בין שתמכרו להם משהו ובין שלא.

להפריד מחקר משיווק. אותו ארגון מחליט כיום מה לחקור ומה למכור, ולכן הוא חוקר מה שיימכר. מוסדות שרק חוקרים, ממומנים כדי לתקוף את המחלות שהורגות, לא היו חשופים למשיכה הזו.

לנהל את הניסויים בפומבי. חברה הבוחנת את מוצרה שלה מול פלצבו, על אוכלוסייה שהייתה משתפרת בכל מקרה, מדווחת על הצלחה. ניסוי עצמאי, שתוכנן על ידי אנשים שאין להם הכנסה תלויה בו, היה מוצא הרבה פחות הצלחות כאלה.

כל אחד מאלה נתקל באותו מכשול, והוא שהתעשייה היא אינטרס מרוכז והחולים קלות הם אינטרס מפוזר, וכתבתי די על איך המאבק הזה מסתיים כדי לא להיות אופטימי. אבל לפחות האבחנה ברורה. התעשייה אינה מקולקלת. היא עובדת בצורה מושלמת, בעבודה הלא נכונה.