למערה של אפלטון אין יציאה, והמדע אומר זאת בגלוי

משל המערה הוא התמונה המפורסמת ביותר בפילוסופיה המערבית. אסירים כבולים מול קיר, צופים בצללים שמטילים חפצים שאינם יכולים לראות, ומקבלים את הצללים כמציאות. אחד מהם משוחרר, מטפס החוצה אל אור השמש, ורואה את הדברים כפי שהם. הוא שב לספר לאחרים, והם אינם מאמינים לו.

מלמדים אותו כתמונת היסוד של מה שהידיעה היא: יש אשליה, יש אמת מאחוריה, והפילוסוף הוא זה שיוצא. אני חושב שהתמונה שגויה בכל אחד מחלקיה, ושהשגיאות אינן מקריות. הן הסיבה שהפילוסופיה הלכה לאן שהלכה.

איש אינו יוצא

השגיאה הראשונה והגדולה ביותר היא היציאה. במשל יש חוץ, והאסיר המשוחרר מגיע אליו. במציאות, כשאתם יוצאים מהמערה אתם מוצאים את עצמכם במערה אחרת.

זו אינה מטפורה שאני כופה; זו ההיסטוריה המילולית של הידע. כל תיאור של העולם שנראה כאור יום לאנשים שהחזיקו בו התברר כצללים לאנשים שבאו אחריהם. הפיזיקה האריסטוטלית הייתה אור השמש, עד שהייתה הקיר. המכניקה הניוטונית הייתה אור השמש במשך מאתיים שנה, והיא עכשיו צל שמטילות תורת היחסות ומכניקת הקוונטים, שידוע כי הן עצמן אינן מתיישבות זו עם זו ולכן שתיהן, במובן כלשהו, צללים גם כן.

אין שלב שבו הטיפוס נעצר. המשל מבטיח פסגה. מה שמצאנו הוא גרם מדרגות בלי קצה, והעמדה הישרה היא שאיננו יודעים אם יש לו קצה.

לא מישהו מסתיר את האמת

השגיאה השנייה היא הנבל. במשל האסירים כבולים על ידי מישהו, והמפעילים מציגים בכוונה חפצים מאחוריהם כדי לייצר את הצללים. האשליה מיוצרת; הידיעה היא עניין של הימלטות מהמייצרים.

המסגור הזה גרם נזק עצום, מפני שהוא מרמז שהמכשול לאמת הוא אנשים אחרים. הסירו את המתעתעים ותראו בבהירות.

אבל המכשול אינו אנשים אחרים. הוא מוחכם שלכם והיקום שהוא מנסה לקרוא. המערה אינה כלא שמישהו בנה. היא צורתו של מוח פרימט המתבונן בקוסמוס שלא סודר בשבילו. איש אינו מחזיק בבובות. הצללים הם מה שמוח כמו שלנו מייצר כשהוא פוגש עולם כמו זה, והם היו מיוצרים גם בחדר שאין בו איש מלבדו.

המדע מודה במערה

השגיאה השלישית היא הביטחון. המשל אומר שהאמת המוחלטת ניתנת להשגה ושהאיש המשוחרר השיג אותה. המדע, המפעל היחיד שאכן התקדם בשאלה, אומר את ההפך, ואומר זאת בקול.

כל תוצאה מדעית נושאת טווח שגיאה. כל תאוריה מוחזקת באופן זמני. התאוריה המוצלחת ביותר בתולדות התחום, האלקטרודינמיקה הקוונטית, מוצגת עם הודאה מפורשת שהיא קירוב למשהו שעדיין אינו ידוע. כשפיזיקאי אומר שתוצאה אושרה, הוא מתכוון שהיא שרדה כל ניסיון לשבור אותה עד כה, לא שהיא אור השמש.

המדע הוא משל המערה בלי היציאה, כשההבטחה מוחלפת בשיטה. אינכם יוצאים. אתם מקבלים צללים טובים יותר, אתם מודדים בכמה הם טובים יותר, ולעולם אינכם טוענים שהקיר נעלם. זו תמונה פחות מרוממת משל אפלטון והיא זו שעובדת.

המוח הוא המכשול

השגיאה הרביעית היא היכן ממוקם הקושי. אפלטון שם אותו בשלשלאות. הוא בראש.

חשבו על מה שאנחנו יודעים עכשיו על המכשיר שעושה את ההסתכלות. הוא רצוף הטיות, מתועדות במאותיהן: הוא רואה תבניות ברעש, מעניק משקל למקרים חיים על פני מקרים תכופים, מאמין במה שהקבוצה מאמינה, ומייצר הסברים בטוחים לבחירות שלא עשה. הוא אינו יכול לחשב. אדם אינו יכול להכפיל שני מספרים בני ארבע ספרות בלי נייר, אינו יכול להחזיק הסתברות מותנית יציבה, אינו יכול לעקוב אחר הוכחה ארוכה מעמוד בלי לרשום אותה.

ומעבר לכשלי המוח, הוכח שהיקום עצמו מתנגד לסוג הידיעה שהמשל מדמיין. גדל הוכיח שכל מערכת פורמלית עשירה די הצורך להיות מעניינת מכילה אמיתות שאינה יכולה להוכיח. תורת הכאוס מראה שמערכות דטרמיניסטיות לחלוטין יכולות להיות בלתי צפויות באופן עקרוני, לא רק בפועל, מפני ששום מדידה סופית של המצב ההתחלתי אינה עדינה די הצורך. אלה אינם פערים שמחכים להיסגר. אלה צורות של המערה שנשארות בצורתן לא חשוב מי מטפס.

מדוע זה חשוב

אם אתם מאמינים במשל, תחפשו את היציאה, ותאמינו לאנשים שאומרים שמצאו אותה. כך קנתה הפילוסופיה את הרגלה להכריז על מערכות סופיות, וכך קנתה הדת את הרגלה להכריז על התגלויות סופיות. שתיהן סיפורים על מישהו שיצא, ואף אחת מהן לא הפיקה מעולם דבר אחד שניתן לבדיקה שהאנשים שעדיין במערה לא ידעו כבר.

אם אתם מקבלים שאין יציאה, אתם עושים משהו אחר. אתם משווים צללים. אתם שואלים איזה תיאור מנבא טוב יותר, ושומרים על זה שמנבא, בעודכם רושמים בכמה הוא שגוי. זה כל מה שהמדע הוא, וזו הסיבה שלמדע יש הישגים ולנמלטים אין.

טענתי במקום אחר שהפילוסופיה נכשלת מפני שהיא רוצה ודאות על העולם בלי לגעת בעולם. המערה היא המקום שבו המשאלה הזו צוירה לראשונה. זה ציור יפה. זו גם מפה של מקום שאינו קיים, ובילינו עשרים וארבע מאות שנה בחיפוש אחר הדלת.