חברה יכולה להיות חופשית מדי מכדי להגן על עצמה מהאנשים שבתוכה

כל חברה ליברלית מכילה אנשים שרוצים שהיא תחדל להיות כזו. חלקם רוצים תאוקרטיה, חלקם איש חזק, חלקם מהפכה שמסתיימת כשהם עצמם בשלטון. במספר קטן די הצורך הם קוריוז. מעל סף כלשהו הם בעיה, ולבעיה צורה מיוחדת: כל כלי שהחברה יכולה להפעיל נגדם נראה כמו הדבר שהחברה קיימת כדי לאסור.

אני רוצה לתאר את הצורה הזו, מפני שאני חושב שבדרך כלל מתארים אותה רע, כפרדוקס שיש להתפעל ממנו ולא כבעיית עיצוב שיש לפתור.

המלכודת

נניח שתנועה מצהירה בגלוי שברגע שתעלה לשלטון היא תבטל את הבחירות. האינסטינקט הליברלי הוא לענות בטיעון, והאינסטינקט נכון עד כמה שהוא מגיע. אבל טיעון הוא איטי, והתנועה אינה מתווכחת; היא מגייסת.

אז החברה שוקלת לעשות משהו. לאסור את המפלגה. להגביל את דיבורה. לעקוב אחרי חבריה. לחסום אותם ממשרות מסוימות. ובכל צעד מישהו אומר, ובצדק, שזה מה שהאויב היה עושה. חברה שאוסרת מפלגות אינה חברה שבה המפלגות חופשיות. חברה שעוקבת אחר אזרחיה היא מדינת מעקב. התרופה אינה ניתנת להבחנה מהמחלה, וחברה שמעריכה את חירויותיה יותר מכל דבר אחר תסרב לפיכך לתרופה, ותאבד.

לעיתים קרובות מציגים זאת כמתח עמוק בליברליזם. אני חושב שזה משהו פחות גדול: בלבול בין שני דברים שונים ששניהם נקראים חופש.

שני חופשים שונים

הראשון הוא החופש להחזיק בהשקפה ולהצהיר עליה. השני הוא החופש להתארגן במטרה לשלול את הראשון מכל האחרים.

אלה אינם אותו דבר, ורק הראשון הוא זה ששווה למות עבורו. חברה ליברלית אינה מאבדת דבר שחשוב לה על ידי הגבלת השני. היא מאבדת משהו שחשוב לה מאוד על ידי הגבלת הראשון, וזו הסיבה שלעולם אין לאפשר להגבלות לגלוש מאחד לשני, וזו הסיבה שהן תמיד מנסות.

הגבול אינו במקום שבו הדעה נמצאת. אדם יכול להאמין שיש לבטל את הבחירות, ולומר זאת, ולכתוב על כך ספרים. הגבול הוא בפעולה נגד המנגנון: ארגון אלימות, התארגנות לתפיסת אמצעי הכפייה, שימוש במשרה כדי לפרק את התהליך שמילא אותה. האמונה אינה ניתנת למגע. חבלה במכונה כן.

מנוסחת כך המלכודת מתרפה. לא מבקשים מהחברה להעניש מחשבות. מבקשים ממנה להגן על מנגנון, והגנה על מנגנון היא משימה הנדסית, לא בגידה בעיקרון.

מי מסמן את הגבול

השאלה הקשה יותר היא מי זוכה לומר היכן הגבול עובר, מפני שמי שעושה זאת יכול להזיז אותו.

כאן התשובה הרגילה, הממשלה, נכשלת. ממשלה שרשאית להחליט אילו תנועות מאיימות על המערכת תגלה שמתנגדיה מאיימים על המערכת. כל משטר שדיכא אי פעם התנגדות עשה זאת בשם הגנה על משהו. למסור את הגבול לאנשים שבשלטון הוא למסור להם את הנשק האחד שאי אפשר לקחת בחזרה, וזו הסיבה שחברות ליברליות מהססות בצדק.

מערכת בתי המשפט היא הפתרון החלופי הסטנדרטי, והיא טובה יותר, אבל בתי משפט מפרשים חוקים שמחוקקים כותבים ומאוישים באנשים שממשלות ממנות. הם מאטים את ההתעללות; הם אינם מונעים אותה.

הגוף היחיד שאינו יכול להשתמש בגבול נגד הציבור הוא הציבור. לחברה שבה השאלה "האם התנועה הזו מאיימת על יכולתנו לשלוט בעצמנו" מוצגת ישירות לכל האוכלוסייה, ונענית על ידה, יש הגנה ששום ממשלה אינה יכולה להפוך למכשיר. הרוב עשוי לענות לא נכון; רובים עושים זאת. אבל הוא אינו יכול לענות לטובת עצמו נגד עצמו, וזה הכישלון הספציפי שהמלכודת עוסקת בו. זה אחד המקומות שבהם אני חושב שהכרעה ישירה ברמה הגבוהה ביותר אינה רק עדיפה אלא התשובה הקוהרנטית היחידה.

מחירו של הסירוב להחליט

יש גרסה של ליברליזם שרואה במלכודת סיבה לא לעשות דבר, על סמך התאוריה שחברה חופשית שמגנה על עצמה כבר חדלה להיות חופשית, ועדיף להפסיד בכבוד.

אין לי סבלנות לזה. חברה אינה טענה שאפשר לשמור על טוהרה באי-פעולה. היא אוסף הסדרים שקיימים כל עוד מקיימים אותם וחדלים להתקיים כשלא. סירוב להגן עליהם אינו משמר אותם; הוא מוסר אותם למי שרצה בהיעלמותם. האנשים ששילמו עבור החירויות לא שילמו עבורן כדי שיורשיהם יוכלו לסרב לשמור עליהן בגלל טכנאות.

החופש לדבר חייב להיות מוחלט. המנגנון שמאפשר לכולם לדבר חייב להיות מוגן, על ידי האנשים שהוא משרת, מפני האנשים שהיו מחסלים אותו. שתי ההתחייבויות האלה אינן במתח. הבלבול ביניהן הוא המלכודת, והבלבול היה קטלני יותר מפעם אחת.