החיץ האפולוגטי: כיצד המחלקות לפילוסופיה מגוננות על הדת מפני המדע
מנקודת מבט אמפירית ומציאותית, הדוגמה הדתית אינה רק חסרת ביסוס; היא שגויה באופן גלוי וניתן להוכחה. הטענות העל־טבעיות המרכזיות של הדתות ההיסטוריות קורסות מיד כשהן נחשפות לשיטה המדעית המודרנית, לחוקי הפיזיקה ולביולוגיה האבולוציונית. במערכת אקדמית ישרה מבחינה אינטלקטואלית, הנשלטת אך ורק על ידי ראיות ויכולת הפרכה, התאולוגיה הייתה תופסת בדיוק את מעמדם התרבותי של האסטרולוגיה, האלכימיה או הפרנולוגיה: שריד נטוש מן ההיסטוריה הטרום־מדעית של האנושות.
ובכל זאת, התאולוגיה שורדת באוניברסיטה המודרנית. המנגנון שמאפשר את ההישרדות הזו מבלי לעורר פיצול קוגניטיבי בלתי נסבל הוא המחלקה האקדמית לפילוסופיה.
הרצף המפוברק
האוניברסיטאות המודרניות מתגאות בקפדנות מדעית, באימות אמפירי ובקידמה טכנולוגית. בפיזיקה, בביולוגיה ובכימיה, טענות חייבות לשרוד בדיקה ניסויית אכזרית. אילו האוניברסיטה הייתה מעמידה את התאולוגיה ישירות מול הסטנדרטים האלה, פסק הדין היה מיידי: גירוש מן הלגיטימיות האקדמית.
כדי להימנע מן השבר המוסדי הזה, ההיררכיה האקדמית בונה רצף כוזב. בין הקפדנות האמפירית של מדעי הטבע לבין הדוגמות השרירותיות של הדת העתיקה משתרע השטח הרחב של הפילוסופיה האקדמית - ובפרט המטאפיזיקה, האפיסטמולוגיה והפילוסופיה של הדת. המיקום הזה יוצר אשליה של מעבר חלק והדרגתי מן התאולוגיה ועד המדע האמפירי, ומסווה תהום אפיסטמולוגית כרצף של דיסציפלינות אקדמיות.
ספקנות קיצונית כמשווה
הנשק הטקטי העיקרי שהמנגנון הזה מפעיל הוא ספקנות קיצונית ומופגנת. מטאפיזיקאים ואפיסטמולוגים מסורתיים מייצרים חידות מורכבות המטילות ספק באמינות היסודית של התפיסה החושית, של האינדוקציה ושל המציאות הפיזיקלית. מושגים כמו סוליפסיזם, תרחישי "מוח בצנצנת" והספק הקרטזיאני הקיצוני מועלים לדרגת שאלות אקדמיות רציניות, אף שאף אדם מתפקד - כולל הפילוסופים עצמם - אינו פועל לפי הנחות כאלה בחיי היומיום.
המטרה התפקודית של הספק הקיצוני הזה אינה גילוי, אלא השטחה אפיסטמית. על ידי ערעור מלאכותי של הוודאות בתצפית האמפירית, הפילוסופיה מורידה את רף הראיות לכל השאר. אם המדע מוצג כ"דרך אחת לדעת" בלבד, הנגועה בהנחות אקסיומטיות שאין להוכיחן, הרי שטענות לא־אמפיריות - ובהן טענות תאולוגיות - זוכות לדלת אחורית אל הסבירות האינטלקטואלית. ההיגיון פועל כגידור: אם איננו יכולים להוכיח דבר באופן מוחלט על המציאות הפיזיקלית, אז גם את המיתוסים הדתיים אי אפשר לשלול באופן מוחלט.
הלגיטימיות של "הפילוסופיה של הדת"
בשום מקום מבצע הצלת הכבוד הזה אינו ברור יותר מאשר בתת־התחום של הפילוסופיה של הדת. במסווה של חקירה אנליטית קפדנית, מחלקות מבלות מאות שנים בוויכוח על גרסאות של הטיעון האונטולוגי, הטיעון הקוסמולוגי והטלאולוגיה של הכוונון העדין. הוויכוחים האלה מלבישים אמונות טפלות אנתרופומורפיות גסות בלוגיקה מודאלית מתקדמת ובתחביר סמלי פורמלי.
ההתייחסות לטענות האלה כראויות לדיון אוניברסיטאי רציני מעניקה להן יוקרה מוסדית. היא משדרת לסטודנטים ולתרבות הרחבה שטענות דתיות שייכות לכתבי עת שפיטים ולא לארכיונים היסטוריים של פולקלור. הוראת תאולוגיה דרך הפשטה פילוסופית זהה מבחינה תפקודית להוראת אסטרולוגיה במסווה של מחלקה אקדמית; שתיהן בונות מסגרות אינטלקטואליות מורכבות על גבי הנחות חסרות בסיס.
מגן מפני הפרכה
מחוץ לפילוסופיה של המדע - החוקרת באמת את המתודולוגיה ואת המודלים של החקירה האמפירית - המטאפיזיקה המסורתית מתפקדת בעיקר כחיץ אינטלקטואלי. בכל פעם שתחום אמפירי מתקדם עד כדי הכרעה בשאלה מוחשית, הוא נפרד מן הפילוסופיה והופך למדע. מה שנותר מאחור במחלקה למטאפיזיקה הוא בדיוק מה שאי אפשר לבדוק, למדוד או להפריך.
המרחב השיורי הזה ממלא תפקיד מגונן: הוא שומר על האינטואיציה הדתית מבודדת לצמיתות מפני הפרכה מדעית, ומבטיח שאמונה חסרת ביסוס תוכל לסגת אל שפה מופשטת בכל פעם שהפיזיקה סוגרת עוד פער. הדיסציפלינה הזו, רחוקה מלקדם את הידע האנושי, נשארת במקומה כדי לשמר את כבודה החברתי והמוסדי של הדת, ומונעת את ההכרה המאוחרת בכך שלתאולוגיה אין מקום באקדמיה.