הדתות לא התפתחו באבולוציה, הן רק שרדו

דניאל דנט שאל מדוע יש לדתות אחיזה כזאת בנו, ומדוע התחזית הבטוחה של הנאורות, שהן ייעלמו, התבררה כשגויה. תשובתו הייתה שהן תוכננו בצורה מבריקה, במשך אלפי שנים, לעשות בדיוק את זה: להיות ארגונים עמידים, שמתחזקים את עצמם, שנבנו כדי להחזיק אותנו מוקסמים, ושהתכנון הזה יצא מתהליך אבולוציוני. כבר השתמשתי ברעיונות של דנט בעבר ואני חושב שהוא אחד הפילוסופים המעטים שראוי לקרוא בנושא הזה. בטענה המסוימת הזאת אני חושב שהוא טועה, והטעות מאלפת.

הטענה שלי פשוטה. שום תהליך אבולוציוני מהסוג שדנט מתאר לא התרחש. הדתות השתנו, בוודאי. אבל הן השתנו כמה שפחות שיכלו להרשות לעצמן, בדיוק כמה שנדרש כדי לא להיכחד ולא צעד אחד יותר. זו אינה אבולוציה. אבולוציה צריכה שונות, הרבה ממנה, וברירה שפועלת על השונות הזאת לאורך מספר עצום של ניסיונות. הדתות מדכאות שונות כעניין של דוקטרינה, ומספר הניסיונות עלוב. אילו הדתות באמת היו עוברות את סוג הניסוי והטעייה שמייצר עין או מערכת חיסון, הן לא היו מגושמות כפי שהן.

מה האבולוציה דורשת באמת

כדאי לדייק במשמעות המילה, מפני ש"אבולוציה" הפכה למילה נרדפת רופפת ל"השתנה עם הזמן", וזה לא מה שדנט טוען. הוא טוען לתכנון: שהתכונות שמחזיקות אנשים נמצאות שם מפני שתהליך ברירה ליטש אותן. לתכנון באמצעות ברירה יש דרישות.

הוא דורש אוכלוסייה גדולה של וריאנטים. הברירה הטבעית מעצבת את העין מפני שיש מיליארדי עיניים, כל אחת מהן שונה במקצת, בכל דור. השושלת שהובילה לעין המודרנית עברה דרך משהו כמו מיליון דורות, כל אחד מהם סבב של ניסוי וטעייה על אוכלוסייה גדולה מכדי לספור.

הוא דורש שהשונות תהיה זולה ורציפה. מוטציות קורות בין שמישהו רוצה בהן ובין שלא. שום דבר בחיידק אינו משטר את הגנום שלו עצמו נגד כפירה.

הוא דורש שהברירה תפעל על התכונה הנדונה. אם רוצים שושלת שעברה אופטימיזציה להחזקת אנשים מוקסמים, הווריאנטים שמחזיקים אנשים טוב יותר חייבים להתרבות יותר מאלה שמחזיקים אנשים פחות טוב, שוב ושוב, במשך זמן רב מאוד.

עכשיו ספרו את הדתות. המספר הכולל שהיה אי פעם הוא אי שם באלפים, בנדיבות, ורובן היו דתות שבטיות שמעולם לא התחרו בדבר ופשוט מתו עם השבט שלהן. אלה שהיו בתחרות רצינית זו עם זו, דתות העולם וענפיהן העיקריים, מונות כמה עשרות. זמן הדור שלהן, המרווח בין וריאנט משמעותי אחד לבא אחריו, נמדד במאות שנים. כמה עשרות שושלות, כמה עשרות דורות. זו אינה אוכלוסייה תחת ברירה. זו אנקדוטה.

הדתות מדכאות שונות בכוונה

הדרישה השנייה נכשלת אפילו יותר מהראשונה. הדתות הן המוסדות התרבותיים היחידים שאני מכיר שעקרון הארגון המרכזי שלהם הוא איסור על שינוי. הטקסט קבוע. הטקס קבוע. דברי המייסד סופיים. לחדשנות יש שם בכל דת והשם הוא כפירה, ובמשך רוב ההיסטוריה העונש עליה היה מוות.

זה ההפך ממערכת שחוקרת את מרחב התכנון שלה. דת היא מערכת שהונדסה, במכוון ובגלוי, לעמוד במקום. כשהיא כן זזה, היא זזה מפני שכוח חיצוני לא הותיר לה ברירה: כיבוש, תגלית מדעית שכבר אי אפשר להכחיש, סדר פוליטי שלא יסבול את הדוקטרינה הישנה. וכשהיא זזה היא זזה את המרחק המינימלי. כתבתי על איך יהוה השתנה מאל מלחמה מדברי לבורא היקום, וכל צעד במסע הזה נעשה תחת כפייה, מאוחר ככל האפשר, ולא רחוק מהנדרש. המונותאיזם הגיע כשהמצב הפוליטי הפך את האלים האחרים למבוכה, לא מפני שאלף תאולוגיות שונות נוסו והמונותאיסטית החזיקה את קהילותיה הכי טוב.

שונות בדת אינה מיוצרת ונבדקת. היא מיוצרת תחת לחץ, בעיקר בצורת פילוג, ואז נלחמים על הפילוג כעל מלחמה. המנצח הוא הצד עם הצבא הגדול יותר, וזה לא אותו דבר כמו הצד עם התכנון הטוב יותר להחזקת מוחות. הנצרות לא התפשטה באירופה מפני שהממים שלה גברו על הפגאניים בתחרות הוגנת על תשומת הלב האנושית. היא התפשטה מפני שקונסטנטינוס אימץ אותה ומפני שמלכים שהתנצרו ניצרו אחר כך את נתיניהם בחרב. האסלאם התפשט באותה דרך. ברירה על ידי כיבוש בוררת לפי הגורל הצבאי והפוליטי של המארח, לא לפי תכונות הדת.

הביטו במוצר

אבל הטיעון החזק ביותר הוא להביט במה שתהליך התכנון המשוער ייצר. הטענה של דנט גוררת מוצר מלוטש, שמתאים לנישה שלו באלגנטיות של אורגניזם שהסתגל היטב. הדתות אינן כאלה. הדתות הן בלגן.

הן נושאות כמויות עצומות של חומר שאינו עושה דבר לשימור ולא מעט שפועל נגדו: חוקי כשרות שהופכים חיי חברה עם זרים למסורבלים, איסורים על רפואה, מסדרי נזירות שמסירים את חבריהן המסורים ביותר מהרבייה, דוקטרינות שמביך להגן עליהן ושמבריחות את החברים המשכילים החוצה. השייקרים תכננו את עצמם אל מחוץ לקיום. לכל דת יש מדף של כללים שהיא מתעלמת מהם בשקט מפני שאכיפתם הייתה מרוקנת את הספסלים, והיא משאירה אותם בספר בכל זאת מפני שאינה יכולה לשנות את הספר. מערכת שעברה אבולוציה משילה משקל מת. הדת אינה יכולה, מפני שהשלה היא כפירה.

ואז הביטו בתכונות שכן מחזיקות אנשים, אלה שדנט מתכוון אליהן. הפחד מהגיהינום. מחיר העזיבה. חינוך ילדים לאמונה. סימון החברים ונידוי הזרים. הן אמיתיות והן עובדות, ותיארתי את המנגנון הפסיכולוגי שמאחוריהן. אבל שימו לב שאלה אותה קומץ תכונות בכל דת, שהן היו קיימות למעשה בצורתן הסופית בגרסאות המוקדמות ביותר שיש לנו תיעוד שלהן, ושהן התחבולות המובנות מאליהן שכל מוסד אנושי היה מגיע אליהן במאה הראשונה שלו. גילדה, צבא, מפלגה פוליטית וכנופיית רחוב משתמשים באותן תחבולות. הן אינן שכלולים. הן ערכת ההתחלה. שום דבר בשלושת אלפים שנה לא שיפר אותן, וזה בדיוק מה שהייתם מצפים ממערכת שאוסרת על שיפור.

הישרדות אינה תכנון

טענתי במקום אחר שהדתות מתנהגות כמו ממים, שהן מתפלגות ומתחרות ומתפשטות במנגנונים שאין להם שום קשר לאמת, ואני עומד מאחורי זה. אבל תחרות והישרדות הן דברים חלשים יותר מתכנון. סלע שורד מיליארד שנים בלי שתוכנן לכך. מה ששורד בעולם עם מעט שונות ומעט ניסיונות אינו הווריאנט המותאם ביותר. זה מה שהיה מספיק טוב ובמקרה עמד על הרגליים כשהמוזיקה נפסקה.

זה מה שהדתות הן. לא אורגניזמים שתוכננו בצורה מבריקה ולוטשו לאחוז במוח האנושי, אלא מוסדות מוקדמים שהספיקו, שמצאו כמה ווים מובנים מאליהם, מסמרו את עצמם לרצפה, ומסרבים בעיקשות לזוז מאז. אחיזתן בנו באה מהווים, מהעובדה שבני אדם לא נבנו כדי לחשוב, ומאינרציה. הנאורות טעתה בתזמון, לא בכיוון: מערכת שאינה יכולה להסתגל אינה נכחדת מהר, אבל היא גם אינה משתפרת, והפער בינה לבין העולם שהיא צריכה לחיות בו רק גדל.

דנט מייחס לדת יותר פיקחות משיש לה. התיאור הישר מחמיא פחות, ולדעתי מעודד יותר. הדתות אינן יריבות מתוחכמות. הן זקנות, נוקשות וטיפשות, והן עדיין כאן מפני ששום דבר עוד לא דחף חזק מספיק כדי להפיל אותן.