פתרנו את בעיית הקיום ושמרנו על הפחד

במשך כמעט כל ההיסטוריה האנושית, הבעיה המרכזית של חיי אדם הייתה להשיג די אוכל ומקום לישון. כל השאר סודר סביבה. הפוליטיקה עסקה בשאלה מי שולט בתבואה. המוסר עסק במידה רבה בשאלה למי מגיע חלק ממנה. הדת הבטיחה מקום שבו הבעיה אינה קיימת.

במדינות העשירות הבעיה הזו נפתרה. אני רוצה לומר זאת בפשטות, מפני שכמעט איש אינו אומר זאת, ואז לשאול למה.

נפתרה פירושו נפתרה

לא נפתרה לכולם, ולא נפתרה לתמיד. אבל נפתרה במובן החשוב: המשאבים הדרושים לקיום אינם נדירים עוד. מדינה עשירה מייצרת יותר אוכל משהיא יכולה לאכול וזורקת חלק גדול ממנו. יש בה יותר יחידות דיור ממשקי בית, מחולקות רע. העלות השולית של ביגוד, אור, חימום ומידע ירדה לכמעט אפס.

היכן שאנשים במדינות עשירות רעבים או חסרי בית, זהו כישלון של חלוקה, לא של אספקה. הדבר קיים; הוא אינו מגיע אליהם. זו בעיה אמיתית, ופוליטית, אבל זו בעיה אחרת מזו שהייתה לאבותינו, שאצלם הדבר לא היה קיים כלל.

חצינו את הקו הזה במאה האחרונה. זהו אחד האירועים הגדולים ביותר בתולדות המין, והוא עבר ללא טקס.

המסגרת לא זזה

הנה החלק המוזר. המצב החומרי השתנה; אופן הדיבור עליו לא.

המחסור הוא עדיין המסגרת המארגנת של הכלכלה, המגדירה את עצמה כחקר הקצאת משאבים נדירים. הוא עדיין המסגרת של הפוליטיקה, שבה כל ויכוח הוא על מי מקבל מה מתוך מאגר המוצג כקטן מדי. הוא עדיין המסגרת של חיי היום-יום, שבהם אנשים שלעולם לא יחמיצו ארוחה עובדים כאילו הארוחה הבאה תלויה בזה, וחשים, אם הם מאטים, פחד השייך למאה אחרת.

ההתנהגות מכוילת לעולם שאינו קיים עוד. כתבתי על חוסר סיפוק כביולוגי בחלקו, וחלק מזה הוא זה: המנגנון שהחזיק את אבותינו בליקוט אינו יודע שהרעב נגמר. אבל רק חלק.

מי זקוק לפחד

השאר מתוחזק, וראוי לשאול על ידי מי.

אוכלוסייה שהבינה שהקיום אינו מונח עוד על הכף היא אוכלוסייה שיכולה לשאול מה היא באמת רוצה לעשות בזמנה. השאלה הזו מסוכנת לכל מי שמעמדו תלוי בכך שהתשובה תהיה "לעבוד, בשבילי, בתעריף המקובל".

מעסיק זקוק לעובדים שחוששים לאבד את העבודה. שוק מוצרי צריכה זקוק לצרכנים שמרגישים שאי-החזקת הדבר היא חסך. שיטה פוליטית שרצה על הבטחה להגן על אנשים ממחסור זקוקה לאנשים שמרגישים מחסור. לכל אחד מאלה יש אינטרס שהמסגרת הקיומית תשרוד את בסיסה הקיומי, ולכל אחד מהם יש את האמצעים לשמור עליה בחיים: פרסום, רטוריקה של תחרות, התזכורת המתמדת שאי-שם הזאב בפתח.

המחסור מתוחזק כהסוגיה בגלל הפחד שאולי נשחרר את עצמנו ממנו. לא פחד שמחזיק בו הציבור, שברובו היה מקבל את השחרור בברכה, אלא פחד המוחזק בשמו על ידי המוסדות שהיו מאבדים את אחיזתם.

מה פירושו לשחרר

איני יודע בפירוט, ואיני נותן אמון במי שטוען שהוא יודע. אבל הצורה גלויה.

פירושו להתייחס לרעב ולחוסר הבית הנותרים ככישלונות החלוקה שהם, ולתקנם ככאלה, וזה זול, במקום כראיה שהבעיה העתיקה עדיין עמנו, שזה מה שמצדיק להשאירם על כנם.

פירושו לשאול, כחברה ולא רק כיחידים שיש להם המותרות לשאול, כמה מחיינו ראוי שייצור העודף יתבע ברגע שהעודף קיים. טענתי שאין לנו שיטה שניתן להגן עליה לחלוקת עושר; זו השאלה הקודמת לה, כמה ממנו עלינו לייצר בכלל.

ופירושו תרבות שבה הפחד ממחסור מוכר כשריד היסטורי, משהו שיש להבין ולא לציית לו. זה החלק הקשה, מפני שהפחד ישן והמוסדות שניזונים ממנו חזקים. אבל הצעד הראשון זמין לכל אחד, והוא לומר בקול שהבעיה שהמין שלנו ארגן את עצמו סביבה נפתרה, במקומות שבהם אנו חיים.