מחצית מהניכור שלנו היא ביולוגיה, המחצית האחרת היא מדיניות

התלונות מונחות על השולחן מאתיים שנה. אנשים אינם מרוצים ממה שיש להם. הם מודדים את עצמם ואת זולתם לפי עושר. עבודתם משעממת אותם, או שאינם מסוגלים להפסיק לעבוד. מרקס קרא לצרור הזה ניכור, והמילה נתקעה מפני שאיש לא מצא טובה ממנה.

מה שלא נתקע הוא הסכמה כלשהי על מקורו. אני רוצה לחלק את התופעה לשניים, מפני שנדמה לי שמחצית אחת שימשה כתירוץ לאחרת.

המחצית שהיא שלנו

חלק מחוסר הסיפוק הוא פשוט מה שאדם הוא.

חשבו מה הייתה הברירה הטבעית עושה ליצור שהיה שבע-רצון באופן אמין. הוא היה מתיישב. השכן שרצה עוד קצת היה לוקח את המערה הטובה יותר, את הנתח הגדול יותר, את בן הזוג השני, ושושלתו של היצור המרוצה הייתה נגמרת שם. חיה מסופקת לתמיד אינה יכולה לעמוד בקצב של חיה בלתי מסופקת, ולכן החיות שעדיין כאן הן הבלתי מסופקות.

זה אינו כישלון מוסרי וזה אינו תוצר של שיטה כלכלית כלשהי. זה היה במקומו הרבה לפני השווקים, ושום ארגון מחדש של החברה לא יסיר אותו. מי שמבטיח חברה של אנשים מרוצים מבטיח לשנות את המין, וראוי שיאמר זאת.

אני רוצה שהמחצית הזו תיאמר בבירור, מפני שהיא אמיתית, ומפני שהגרסה הישרה של הטיעון שלהלן חייבת להודות בה.

המחצית שהיא מדיניות

עכשיו קחו את השאר: את עוצמת חוסר הסיפוק, את הכיוון שהוא לוקח, ואת העובדה שהוא לעולם אינו נרגע כשמקבלים את מה שרצו.

כאן השיטה הכלכלית והפוליטית אינה צופה מהצד. השיטה מניחה את הקרקע התרבותית של עצמה, ויש לה אינטרסים באשר לצורתה של הקרקע הזו.

יש לה אינטרס באוכלוסייה עובדת שלעולם אינה מסופקת, מפני שאנשים מסופקים צורכים פחות. יש לה אינטרס באוכלוסייה שצורכת הרבה, מפני שצריכה היא המדד שבו השיטה מודדת את עצמה. יש לה אינטרס באוכלוסייה פחות מעורבת פוליטית, מפני שמעורבות מייצרת דרישות, ויש לה אינטרס שהאוכלוסייה הזו תהיה פחות מחוברת כקבוצה, מפני שאנשים מחוברים מתארגנים.

ויש לה אינטרס בחלוקת הכנסות בלתי שווה ככל שאפשר להרשות לעצמה, שכן האנשים שקובעים את החלוקה נמצאים בראשה. אי-השוויון הזה מוזן חזרה אל חוסר הסיפוק: מי שהיה מסתפק בחלקו אינו מסתפק בו עוד כשהוא רואה, יום-יום, כמה יותר מחזיק החלק שמעליו.

דבר מזה אינו זוקק קונספירציה. כל אינטרס נרדף על ידי מי שמחזיק בו, והתרבות שנוצרת היא הסכום. כתבתי במקום אחר על האופן שבו תוצאות כאלה צומחות מארגונים הרודפים אינטרסים, מבלי שאיש התכוון לשלם.

למה החלוקה חשובה

מפני שהמחצית הראשונה משמשת לביטול השנייה.

הצביעו על התמכרות לעבודה, על הליכון הצריכה, על כך שהעלאה בשכר מפסיקה להיות חשובה בתוך חודש, ומישהו יאמר לכם שזה טבע האדם, שאנשים תמיד רצו יותר, שמרקס היה רומנטיקן. כל זה נכון לגבי המחצית הראשונה. זה אינו אומר דבר על השנייה.

הרצפה הביולוגית של חוסר הסיפוק קבועה. כל מה שנבנה מעל הרצפה הזו נבנה על ידי מישהו, ואפשר היה לבנותו אחרת. שיטה שמרפה את הקנאה במקום לייצר אותה, שמודדת הצלחה במשהו שאינו קנייה, שמאפשרת לאנשים להתארגן במקום לפעול להפרדתם, עדיין הייתה מכילה בני אדם בלתי מסופקים. היא הייתה מכילה פחות מהם, בעוצמה פחותה, מכוונים לפחות דברים.

זו ההבטחה הישרה. לא שביעות רצון, שאינה על הפרק, אלא חברה שמפסיקה להגביר אות שכיום יש לה כל תמריץ להגביר.

לאן זה שייך

אני מתייק את זה תחת בעיות הכלכלה ולא תחת פסיכולוגיה, מפני שהמחצית הפסיכולוגית אינה בעיה במובן הפוליטי. היא תנאי שפה. אי אפשר לעשות לגביה דבר ואין לעשות דבר.

המחצית האחרת היא עובדה פוליטית: מערכת אינטרסים שמעצבת תרבות, המוחזקת על ידי מיעוט שמרוויח מהצורה. זה בדיוק סוג הדבר ששיטת ממשל קיימת כדי לטפל בו, ובדיוק סוג הדבר ששיטתנו אינה מטפלת בו, מפני שהמיעוט המחזיק באינטרסים הוא גם המיעוט הקרוב ביותר להחלטות.