דיור הוא מוצר שחייבים לקנות, ולקפיטליזם אין תשובה למוצרים כאלה

בכל מדינה עשירה יש משבר דיור, וכל מדינה עשירה מבטיחה לפתור אותו זה דור. אני רוצה לטעון שהאנשים המבטיחים אינם יכולים לקיים את ההבטחה, ושהסיבה אינה חוסר כשירות אלא טבעו של המוצר.

למה זה הלך והחמיר

מי ששולט בקרקע, בין שזו הממשלה ובין שזה השוק, מוציא ממנה כל מה שאפשר להוציא. זו אינה טענה מוסרית; זה פירושה של שליטה בתשומה נדירה.

ברוב ההיסטוריה ההוצאה הייתה מוגבלת, מסיבה פשוטה: הציבור היה עני. לא היה הרבה מה לקחת, ולקיחתו הזיקה לכל השאר בכלכלה, מפני שאוכלוסייה שמוציאה את כל כספה על מחסה אינה קונה דבר אחר.

המגבלה הזו התרופפה. רמת החיים עלתה, לפחות אצל חלק מהציבור, ועימה כמות הכסף והעבודה שהדיור יכול לספוג. העודף הניתן להוצאה גדל, וההוצאה גדלה כדי לפגוש אותו. המשבר אינו תקלה. זו השיטה המוצאת את התקרה החדשה.

העניין עם מוצרים שחייבים לקנות

הקפיטליזם טוב באמת בסוג מסוים של מוצר: הסוג שאפשר להחליט לא לקנות.

אם טלפון גרוע או יקר מדי, אתם משאירים את הישן, או קונים של מתחרה, והיצרן מרגיש את זה. כל התמריץ לעשות דברים טובים וזולים יותר בא מיכולתו של הלקוח ללכת. היכולת הזו היא המנוע. כל מה שהשיטה עושה היטב, היא עושה בגללה.

דיור אינו מוצר כזה. אינכם יכולים לסרב לגור במקום כלשהו. אתם יכולים לקנות פחות ממנו, או גרוע יותר, או רחוק יותר, אבל אינכם יכולים לצאת מהשוק, וכל מי שמוכר לתוכו יודע זאת.

כשהלקוח אינו יכול ללכת, התמריץ לשפר את המוצר או להוריד את מחירו נעלם. אין צורך לעשות את הדיור טוב או זול יותר כדי למכור אותו, מפני שהוא מוכר את עצמו. מה שנותר הוא התמריץ להוציא, ודבר אינו דוחף בחזרה.

למה הפוליטיקאים אינם יכולים לתקן

התשובה הסטנדרטית היא שהממשלה צריכה להתערב. לבנות, להסדיר, למסות ספקולציה, לתכנן אחרת.

הפוליטיקאי אינו יכול. לא שאינו רוצה; אינו יכול. שוק הדיור הוא אינטרס מרוכז בעל משאבים אדירים והוא רובץ על כל מחוקק: יזמים, בעלי בתים, בנקים שספריהם הם משכנתאות, והמספר הגדול מאוד של בוחרים שעושרם הוא ביתם ושאינם רוצים שמחירו יירד. כתבתי על כך שפופוליסט המבטיח לתקן את הדיור נשמע כן לציבור וכרעש לתורמים. התורמים צודקים.

פוליטיקאי שבאמת היה מהנדס ירידה במחירי הדירות היה מושמד על ידי האנשים שזה עלה להם, שהם מאורגנים, לפני שהיה זוכה לתודה מהאנשים שזה עזר להם, שאינם מאורגנים.

למה גם הליברטריאנים אינם יכולים לתקן

התשובה הסטנדרטית האחרת היא להוציא את הממשלה: למכור את הקרקע לידיים פרטיות ולתת להן להתחרות.

עקבו אחרי זה עד הסוף. תנו את הקרקע לגופים מסחריים והם יעשו מה שגופים מסחריים עושים עם מוצר שחייבים לקנות: יוציאו את המקסימום, ולא יוציאו דבר על שיפורו או הוזלתו, מפני שהלקוח שבוי. החלום הוא שכמה מחזיקים יתחרו ויורידו את המחיר. הם לא יעשו זאת, מפני שתחרות קשה וקרטל קל, ועם מוצר שאיש אינו יכול לסרב לו אין לחץ חיצוני שיפרק את הקרטל. כמה בעלי קרקע פרטיים של שוק שבוי יוצרים קרטל טבעי בין שייפגשו אי פעם ובין שלא.

אז הפתרון השוקי משכפל את הבעיה עם בעלים אחרים.

לאן זה מוביל

אם לא הנציגים ולא השוק יכולים לעצור את ההוצאה, אז בהסדר הנוכחי המשבר פשוט מחמיר. בכל שנה יש עוד קצת לקחת, וזה נלקח.

מה שיכול לעצור אותו הוא החלטה שמקבלים המשלמים, ברמה שהאינטרס המרוכז אינו יכול ללכוד. לא פוליטיקאי שזקוק לכספי היזמים, ולא בעל בית שזקוק לכספי הדייר, אלא הציבור עצמו המצביע ישירות על השאלה כמה מהכנסתו רשאי המחסה לתבוע. זהו הצד היחיד בעסקה שיש לו אינטרס שהתשובה תצא אחרת.

איני חושב שהציבור יצביע בחוכמה בכל פרט בעניין הזה. אני חושב שהוא יצביע לטובת האינטרס שלו, והאינטרס שלו הוא זה שכיום אינו מיוצג. לכן אני משער שדיור, מכל הסוגיות, הוא זו שתדחוף אנשים לעבר הכרעה ישירה בעניינים: זה המוצר שחייבים לקנות ושכולם קונים, וזה המוצר שהשיטה באופן גלוי אינה מסוגלת לתקן.