הקפיטליזם מאכיל אותנו ואז חייב לשכנע אותנו שאנחנו רעבים

אני רוצה לנסח סתירה בליבה של השיטה הכלכלית שאנו חיים תחתיה, להודות בכל מה שיש להודות בו, ואז לשאול למה היא לעולם אינה מטופלת.

ההודאה

הקפיטליזם מוודא שיש לנו מה לאכול. זה אינו דבר קטן. כל חלופה שנוסתה בקנה מידה גדול נכשלה בדיוק במשימה הזו, וחלקן נכשלו באופן קטסטרופלי. יאמרו להלן מה שיאמרו, השיטה המונעת בצריכה היא היחידה שאנו מכירים שממלאת את החנויות באמינות, ואיני מציע להחליפה באחת שאינה עושה זאת.

הסתירה

אותו מנוע שממלא את החנויות חייב גם לרוקן אותן. הוא רץ על צריכה, וצריכה צריך לייצר. איש אינו צורך בקצב שהשיטה דורשת מתוך צורך, מפני שהצרכים סופקו מזמן. אז השיטה חייבת לייצר רצון.

היא עושה זאת באומרה לנו, בהתמדה ובמומחיות, שאנו זקוקים למה שאין לנו, ושהאנשים שיש להם מאושרים ממנו. לשם כך קיימת תעשיית הפרסום. היא אינה תאונה או הפרזה של השיטה; היא רכיב נושא משקל. הסירו אותה והצריכה יורדת למה שאנשים באמת צריכים, והמנוע נחנק.

אז הנה הסתירה. השיטה עושה אותנו עשירים יותר במובן החומרי בכך שהיא עושה אותנו עניים יותר במובן הנפשי. הצלחתה החומרית תלויה בייצור חוסר סיפוק שהצלחתה החומרית הייתה מסירה אחרת. היא אינה יכולה להרשות לנו להרגיש שיש לנו די, מפני שההרגשה שיש לנו די היא הדבר היחיד שיעצור את המכונה.

זו אינה תלונה על תאוות בצע

הגרסה הרגילה של הטיעון הזה מאשימה אנשים ברצון ליותר מדי. זה הפוך. אנשים אינם רוצים באופן ספונטני את הטלפון החדש. אומרים להם לרצות, באמצעות מנגנון שמוציא על האמירה יותר מעל הטלפון, והאמירה עובדת מפני שתוכננה על ידי אנשים שלמדו איך לגרום לה לעבוד.

וגם לא תלונה על החברות. פירמה שהייתה מסרבת לפרסם הייתה מפסידה לאחת שפרסמה. כל אחת עושה מה שההישרדות בשיטה דורשת. אני חוזר לנקודה הזו שוב ושוב מפני שהיא זו שעושה את הבעיה קשה: ההתנהגות מיוצרת על ידי המבנה, לא על ידי אופיו של מישהו, ולכן אי אפשר לתקנה בבקשה ממישהו להתנהג טוב יותר.

אפשר היה לאזן זאת

הסתירה אינה חייבת להיפתר. אפשר לאזן אותה, והכלים אינם אקזוטיים.

אפשר להחזיק טענות פרסומיות בסטנדרט הראיות שאנו מחילים על טענות אחרות, כך ש"תהיו מאושרים יותר" תדרוש את אותו גיבוי כמו "זה מרפא כאבי ראש". בתי ספר יכולים ללמד איך רצון מיוצר עובד, כפי שהם מלמדים איך נגיף עובד, כדי שילד יזהה את המנגנון כשמכוונים אותו אליו. אפשר להתייחס לנפח הפרסום במרחב הציבורי כזיהום שהוא.

דבר מזה אינו מבטל את הצריכה. הוא משיב מעט מהאיזון בין שני הדברים שהשיטה עושה: מאכילה אותנו, ומשכנעת אותנו שאנחנו עדיין רעבים. חברה יכולה להחליט לשמור על הראשון ולהחליש את השני.

למה זה אינו מאוזן

מפני שההחלטה הייתה צריכה להתקבל על ידי ממשלה, וממשלות מייצגות רק צד אחד בסכסוך הזה.

הצד שרוצה שהצריכה תיוצר מרוכז, ממומן, מאורגן, ונוכח בכל בית מחוקקים. הצד שהיה מעדיף שלא ייצרו אותו הוא כולם, כלומר איש בפרט. כתבתי על למה המאבק הזה מסתיים בכיוון אחד, וזהו מקרה מספר לימוד. האינטרס של הציבור שהפרסום יעזוב אותו לנפשו הוא אמיתי ורווח ואין לו שדולה, מפני שפרנסתו של איש אינה תלויה בו.

אז הסתירה עומדת, לא מפני שאינה ניתנת לפתרון אלא מפני שהגוף שיכול לאזן אותה נמצא מבנית בצד אחד. תחת ממשלה שמייצגת את הצד העסקי של הסכסוך ולא את צד האנשים, הסתירה אינה בעיה לניהול. היא המדיניות.

לכן אני מתייק את זה תחת פוליטיקה ולא תחת כלכלה. הכלכלה ברורה למדי. מה שחסר הוא מקבל החלטות שהאינטרס שלו נמצא עם האנשים שאומרים להם שהם רעבים, ולא עם האנשים שאומרים את זה.