הדת והמודרנה מתנגשות חזק יותר בכל שנה, ולא כל דת בלמה בזמן

יש סכסוך בין הדת לעולם המודרני. זו אינה חדשה. מה שנאמר פחות הוא שהסכסוך אינו קבוע. הוא גדל, והוא גדל מסיבה מכנית: המודרנה ממשיכה לבטל טענות דתיות, אחת אחר השנייה, והטענות אינן חוזרות. דת שלא הסתגלה לכך אינה עומדת במקום בזמן שהעולם נע. היא נדחפת, שנה אחר שנה, אל קיר קשה יותר.

השחיקה מצטברת

בכל דור, המדע והמחקר החילוני מסלקים עוד כמה דברים שדת יכלה פעם לומר.

הארץ אינה המרכז. המינים לא נבראו בנפרד. המבול לא קרה. הכתובים נכתבו בידיים רבות במשך מאות שנים ונערכו אחר כך. מחלה אינה עונש. תפילה, כשמודדים אותה, אינה עושה דבר לתוצאה. הנפש היא המוח. כל אחד מאלה היה פעם טענה דתית חיה עם תשובה דתית, וכל אחד הוכרע נגד התשובה הדתית, לצמיתות.

הרשימה רק מתארכת. דבר אינו יורד ממנה לעולם. שום ממצא לא השיב עדיין נס למקומו. אז המרחק בין מה שכתוב קדוש טוען למה שאדם משכיל יודע מתרחב בכל עשור, ולמאמין שרוצה להחזיק בשניהם יש יותר ויותר ליישב.

הדתות שנסוגו

רוב הדתות במדינות חופשיות הגיבו לכך בדרך היחידה שבה דת יכולה לשרוד את זה: על ידי ויתור שקט על קרקע.

הנסיגה מוכרזת רק לעיתים נדירות. הקריאה המילולית הופכת מטפורית. המצוות על תזונה ולבוש הופכות רשות, ואז מוזרות. חלקי הטקסט שמצווים אלימות מתפרשים מחדש כהקשר היסטורי. הכמורה מפסיקה לטעון טענות על גיל הארץ ומתחילה לטעון טענות על משמעות וקהילה, שקשה יותר להפריך. דוקטרינות שאי אפשר ליישב עם החיים המודרניים אינן נשללות; פשוט מפסיקים להזכיר אותן, ובתוך שני דורות איש אינו זוכר שהחזיקו בהן. תיארתי כיצד דוקטרינות משתנות בנוחות תחת לחץ; זהו אותו התהליך כשרואים בו אסטרטגיית הישרדות.

התוצאה היא דת שוויתרה על רוב סמכותה על חייו הממשיים של המאמין בתמורה להמשך קיומה. הנצרות המרכזית במערב אירופה היא המקרה הברור ביותר: היא מבקשת כמעט דבר, אוסרת כמעט דבר, ומתנגשת כמעט בדבר, וזו הסיבה שהיא גם בלתי מזיקה וגם גוססת.

הנסיגה הזו לקחה זמן רב. היא החלה ברפורמציה, הואצה דרך הנאורות, ורצה מזה ארבע מאות שנה. היא הייתה כואבת בכל צעד, והיא הותירה את הדת צל של מה שהייתה. אבל היא הייתה הדרגתית, והדרגתי ניתן לשרוד.

הדתות שלא נסוגו

לא כל דת עשתה את המסע הזה, ולא כל זרם באלה שכן.

קחו את המקרה שעליו נכתבה הרשימה. מוסלמי שלוקח את אמונתו ברצינות במובן המסורתי מחזיק בגוף דוקטרינה שהוא, בעיקרו, קרוב מאוד למה שהיה לפני מאות שנים רבות: טקסט שהוא דברו הישיר של אלוהים, חוק ששולט בחיים הציבוריים כמו בפרטיים, ומערכת טענות על היסטוריה ועל הטבע שלא עברו את ארבע מאות שנות הריכוך שהנצרות עברה. יש זרמים מודרניים, ותמיד היו, אבל הם לא הפכו למרכזיים כפי שהנצרות הליברלית הפכה למרכזית באירופה.

אני רוצה להיזהר כאן, מפני שזו נקודה על דוקטרינה ועל קצב השתנותה, לא על אנשים. רוב המאמינים בכל אמונה חיים עם סתירות בנוחות והיו מעדיפים שיניחו להם. הנקודה היא על מה שהאמונה מבקשת, ומה קורה כשמה שהיא מבקשת לא צומצם.

דת שלא נסוגה בהדרגה עומדת עכשיו מול כל המרחק המצטבר בבת אחת. ארבע מאות שנות שחיקה שהנצרות ספגה חתיכה אחר חתיכה מגיעות כדרישה יחידה: קבלו את העולם המודרני, והשילו את רוב מה שאתם מאמינים בו, עכשיו. זה אינו צעד. זה צוק. ולא ברור לי שאפשר לבקש ממישהו לקפוץ ממנו ולהישאר מה שהיה.

אותו הדבר נכון, במובלעות קטנות יותר, לזרמים החרדיים ביהדות ולנצרות הפונדמנטליסטית, שסירבו במכוון לנסיגה שבני דתם עשו וחיים כעת מאחורי חומות שנבנו בדיוק למטרה הזו.

מדוע זה מסוכן, ונעשה מסוכן יותר

הפער בין דת למודרנה אינו רק קושי פרטי של מאמינים. הוא משאב פוליטי.

כל מי שרצה להניע אוכלוסייה מצא מאז ומתמיד בתחושת האמונה המאוימת את המנוף היעיל ביותר שבנמצא. ככל שהפער רחב יותר, האמונה חשה מאוימת יותר, וקל יותר לשכנע את מחזיקיה שהעולם המודרני הוא אויב ולא עובדה. שחקנים פוליטיים השתמשו בזה, משתמשים בזה, וישתמשו בזה, מפני שזה עובד, וזה עובד טוב יותר בכל שנה מהסיבות שלעיל.

עכשיו הוסיפו טכנולוגיה. המון שהוסת נגד המודרנה במאה השבע-עשרה יכול היה לשרוף עיירה. לאותו המון היום יש גישה למוצרי המודרנה שהוא דוחה, והמוצרים האלה כוללים כלי נשק בקנה מידה שעושה את מלחמות הדת הישנות למריבות של כפר. הפער מתרחב, הטינה שהוא מזין גדלה, והכלים העומדים לרשות הממורמרים נעשים חזקים יותר, כולם בבת אחת. אף אחת משלוש המגמות האלה אינה מתהפכת.

מה איני מסיק

איני מסיק שהדתות המסורתיות רעות באופן ייחודי, או שמחזיקיהן כאלה. הנצרות, באותה נקודה על אותה עקומה, הפיקה את האינקוויזיציה ואת מלחמות הדת. ההבדל הוא בתזמון, לא באופי.

איני מסיק גם שהתשובה היא לכפות את הנסיגה. נסיגה שנכפית מבחוץ נחווית כמתקפה, ומפיקה בדיוק את ההתגייסות שתיארתי. הנסיגה הנוצרית התרחשה מבפנים, תחת לחץ, ובאיטיות, וזו הדרך היחידה שבה היא התרחשה אי פעם.

מה שאני כן מסיק הוא שזו בעיה גדלה, לא סטטית, ושהתייחסות אליה כסטטית היא שגיאה. בכל שנה הקיר קרוב מעט יותר, והדתות שלא בלמו קרובות אליו מעט יותר. התכחשות לכך, בשם אי-הפגיעה, אינה מאטה דבר. היא רק מבטיחה שנופתע כשההתנגשות תגיע. טענתי ששלושת שלבי הדת מסתיימים במשהו טוב יותר מכבוד הדדי; זו הסיבה שאי אפשר להחזיק בשלב השני ללא הגבלה.