שלושת שלבי הדת, ומדוע השלב השני אינו הסוף

אפשר למיין את מצב הדת לשלושה שלבים. עברנו מן הראשון לשני, וזו התקדמות אמיתית, ורווחת הנחה שהשני הוא המקום שבו עלינו לעצור. אני חושב שההנחה הזו שגויה, וכדאי לבחון אותה ישירות.

שלב ראשון: אמונה כנה ובוז גלוי

המצב המסורתי. אנשים מאמינים שדתם אמיתית והאחרות שקריות, וקל לגייסם למלחמת קודש על בסיס זה.

האמונה כנה. הבוז לאמונות יריבות גלוי וללא מבוכה. שני המאפיינים האלה נוסעים יחד, והשילוב הוא מה שהופך אלימות דתית לניתנת לגיוס — אפשר להקים צבא מאנשים שמאמינים באמת שהצד השני קשור בברית עם צוררם של כל הברואים.

שלב שני: כבוד הדדי

היכן שחלק ניכר מן העולם נמצא כיום. אתם מכבדים דתות אחרות ומצפים לכבוד לשלכם בתמורה.

זה טוב יותר, ואני רוצה להבהיר שזה טוב יותר באמת ולא רק שונה. הרבה יותר קשה לגייס למלחמות קודש. והסיבה מבנית ולא סנטימנטלית: קשה לקחת את אמונתכם שלכם ברצינות מלאה בעודכם מעניקים מעמד שווה לאמונות שסותרות אותה.

אם האסלאם הוא דרך לגיטימית והנצרות היא דרך לגיטימית, אז מה שכל אחת מהן לא תהיה, היא אינה מה שהיא טוענת שהיא — ההתגלות הייחודית של בורא היקום. הענקת כבוד מחייבת להחזיק בטענות שלכם ברפיון מסוים. הסובלנות נקנית בהפחתה שקטה בשכנוע, והחליפין הזה הוא הסיבה שהאלימות דועכת.

אז השלב השני הוא הישג ממשי. השאלה היא האם הוא היעד.

מדוע השלב השני אינו יכול להיות הסוף

ההסדר שהגענו אליו הוא שאללה, יהוה וישו הם איכשהו היבטים של אותו דבר, שההבדלים הם ענייני ביטוי תרבותי, ושהתגובה המנומסת לכל זה היא שתיקה מוקירה.

זו גרסה מדוללת של כל דת מעורבת, וזה אינו מה שאף אחת מהן אומרת. זו בדיה דיפלומטית שכל הצדדים מקיימים מפני שהחלופה הייתה גרועה יותר.

והמטרה מעולם לא הייתה לבנות מישור דמיוני שבו כל הדתות שקולות וכולם סובלים את כולם. המטרה היא לגלות מה אמיתי. הבעיות שלנו ממוקמות בעולם האמיתי, והדתות נמצאות אי-שם בהיפר-מרחב ומעלות טענות עליו — טענות שהן או מדויקות או לא, ושאינן הופכות לבלתי מזיקות בכך שמחזיקים בהן בעדינות.

מאמין בשלב שני עדיין חושב שספר שנכתב בידי אנשי תקופת הברזל מתעד את כוונותיו של היצור שברא את היקום. הוא פשוט אינו לוחץ על הנקודה בארוחת הערב. האמונה השקרית שלמה; רק ביטויה החברתי לוטש.

שלב שלישי

השלב השלישי הוא לא להאמין בדברים שקריים. זו המטרה בפועל, וכדאי לומר זאת בפשטות מפני שהשלב השני נוח מספיק כדי שאנשים ישכחו שהיה שלב נוסף.

אינני חושב שהשלב השלישי מגיע בטיעון בלבד, ואינני מציע להפעיל לחץ על איש. אני מעלה נקודה צרה יותר: עלינו להפסיק להתייחס להסדר הנוכחי כאל המצב הסופי. כבוד הדדי בין שקרים בלתי מתיישבים הוא שיפור על מלחמה ביניהם. הוא אינו סוף הפרויקט.

מה דורש עיבוד

נדרשים כאן שני קווי טיעון נפרדים, ובדרך כלל מערבבים אותם.

ראשית: מדוע להישאר בשלב השני הוא עצמו בעיה. לא רק בלתי שלם, אלא יקר באופן פעיל — מה חברה מפסידה כשהיא מקיימת גוף גדול של אמונה שקרית שאינה נבחנת מטעמי נימוס?

שנית: הטיעון החיובי שקשר למציאות שווה בפני עצמו, ללא תלות בנזק כלשהו מן החלופה.

השני קשה יותר ולא הצגתי אותו כאן. זהו הטיעון שכל השאר בתחום הזה תלוי בו, ואני מגלה שוב ושוב שהנחתי אותו במקום לבסס אותו.