הנוחות החשודה של הדוקטרינה הדתית

אילו הייתה הדוקטרינה הדתית באה מאל מושלם ובלתי משתנה, היינו מצפים שתהיה נכונה באופן לא־נוח — שתקרא למוסדות רבי־עוצמה לחזור בתשובה על עושרם, שתוכיח תרבויות מפונקות במקום להחניף להן, שתעמוד בעקשנות מול כל מה שמניב רווח בעידן נתון. מה שאנו מוצאים בפועל הוא ההפך. הדוקטרינה הדתית, לרוחב מסורות ולאורך מאות שנים, מגלה נטייה בולטת להתיישר עם האינטרסים הפוליטיים והכלכליים של המוסדות המלמדים אותה. דוקטרינות מוטמורפזות כשהאינטרסים משתנים. טביעות האצבע של הנוחות האנושית פזורות בכל מקום.

עבדות: קדושה עד שחדלה להיות

לאורך רוב ההיסטוריה הנוצרית, העבדות זכתה לאישור או להשלמה מצד התאולוגיה המרכזית. אוגוסטינוס כתב שהעבדות היא תוצאה של החטא ושהיא יכולה להיות צודקת. אקווינס הגן עליה. הכנסייה הקתולית החזיקה עבדים. אפיפיורים הוציאו בולות שהתירו את שעבודם של אפריקאים. זרמים פרוטסטנטיים התפלגו בימי מלחמת האזרחים האמריקנית סביב השאלה אם המקרא מתיר עבדות (לצד התומך בעבדות היה טיעון כתבי־קודשי טוב יותר, וזו אחת הסיבות לכך שקיים "ועידת הבפטיסטים הדרומיים").

ואז נעשתה העבדות בלתי־נסבלת מבחינה כלכלית ופוליטית. לפתע, אחרי אלפיים שנה, גילו הכנסיות שהמקרא היה למעשה אנטי־עבדותי כל העת. הפסוקים לא השתנו. הפרשנות השתנתה — מונעת לא מהתגלות חדשה אלא משינוי בתנאים החומריים. דוקטרינה נוחה לבעלי עבדים הוחזקה במשך מאות שנים; דוקטרינה נוחה לחברה שאחרי הביטול החליפה אותה בן־לילה.

עושר: גמל בקוף המחט

מיוחסים לישו הדברים שקל יותר לגמל לעבור בקוף המחט מאשר לעשיר להיכנס למלכות שמיים (מתי י"ט, 24). הוא אמר לצעיר עשיר למכור את כל רכושו ולתת לעניים (מתי י"ט, 21). הכנסייה הקדומה במעשי השליחים החזיקה רכוש במשותף (מעשי השליחים ד', 32–35). ההוראה הפשוטה חושדת בעושר חשד רדיקלי.

הכנסייה הקתולית הפכה לאחד המוסדות העשירים בעולם. מטיפי "בשורת השגשוג" האמריקנים טסים במטוסים פרטיים ומלמדים שאלוהים רוצה שתהיה עשיר. שתי הפרשנויות מתקיימות בתוך אותה מסורת נוצרית עצמה. שתיהן מצטטות את אותם כתבי קודש. הפרשנות הנשמעת בקהילה נתונה עוקבת לא אחר הטקסט אלא אחר העושר וההרכב המעמדי של הקהילה. כנסיות עשירות מטיפות לתאולוגיה ידידותית לעושר. כנסיות עניות מטיפות לצדק לעניים. הטקסט אינו משתנה. האינטרס המוסדי כן.

דוקטרינה מינית: פטריארכלית בנוחות רבה

האתיקה המינית הדתית, לרוחב המסורות, מגלה עקביות מפליאה: היא נוטה לאכוף הסדרים המיטיבים עם הגברים העומדים בראש הדת.

• הסמכות הפטריארכלית היא צו אלוהי.
• המיניות הנשית מסוכנת ויש לפקח עליה.
• ריבוי נשים הותר כשהוא שירת אינטרסים גבריים; ובסופו של דבר הוגבל כשהפך למערער יציבות חברתית.
• הגירושין מוגבלים (לעיתים קרובות יותר לנשים מלגברים).
• ההומוסקסואליות מגונה, ובכך ממקסמת בנוחות את ייצורם של מאמינים חדשים.
• אמצעי מניעה נאסרים, ושוב — ממקסמים את ייצורם של מאמינים חדשים.
• הגבלת ילודה מכל סוג נוטה לזכות בהתנגדות מצד דתות המתחרות על מאמינים באמצעות גידול דמוגרפי.

אלה אינן מחויבויות מוסריות אקראיות. הן מרכיבות דפוס עקבי של כללים המיטיבים עם התפשטות הדת ועם סמכותם של מנהיגים דתיים גברים. משקיף סקפטי היה חוזה בדיוק את הדוקטרינות הללו מתוך התמריצים המוסדיים בלבד — בלי כל התייחסות להתגלות אלוהית.

דוקטרינות התובעות בנוחות מעשרות

דתות רבות מלמדות שחלק מהכנסתו של אדם שייך לאל — ומציינות בנדיבות שהמוסד הדתי הוא הצינור המתאים לכסף הזה. האחוז מדויק להפתיע לא פעם (10% במסורת המורמונית ובמסורות נוצריות רבות, 2.5% זכאת באסלאם). ההוראה מוצגת כציווי אלוהי. תוצאתה היא מימון המוסד המלמד אותה.

אילו ארגון חילוני היה ממציא דוקטרינה שלפיה חבריו חייבים לו 10% מהכנסתם, שאם לא כן ימיט עליהם חרון קוסמי, היינו קוראים לכך שירות עצמי. בתוך הדת קוראים לזה קדושה.

מוטציה תחת לחץ

התבוננו בדוקטרינה כשהלחץ החיצוני גובר. הכנסייה המורמונית לימדה שגברים שחורים אינם יכולים לכהן בכהונה — ואז, ב־1978, בדיוק כשהכנסייה התקשתה בזירה הבינלאומית והתמודדה עם לחץ תנועת זכויות האזרח בארצות הברית, קיבלה "התגלות" שלפיה הם דווקא כן יכולים. ההתגלות הגיעה בדיוק ברגע שבו הייתה שימושית ביותר מוסדית.

הכנסייה הקתולית לימדה מאות שנים ש"מחוץ לכנסייה אין ישועה". ואז, בוועידת הוותיקן השנייה בשנות השישים, רוככה קביעה זו עד לבלי הכר, בתגובה לעולם מודרני שבו הבלעדיות הפכה בלתי־ניתנת לקיום. דוקטרינות שהיו חיוניות במשך מאות שנים נעשו נתונות למשא ומתן כשמחיר האחיזה בהן עלה יתר על המידה.

זו אינה התנהגותה של אמת שהתגלתה. זו התנהגותו של מוסד המתאים את תורתו לסביבתו.

כיסוי "התפתחות הדוקטרינה"

לתאולוגים יש שם לתופעה: "התפתחות הדוקטרינה". הדוקטרינות אינן משתנות, כך מספרים לנו; הן מתפתחות, נפרשות, מעמיקות. ההוראה החדשה הייתה גלומה בישנה, והכנסייה רק הגיעה להבנה מלאה יותר שלה.

זהו רציונליזציה בלתי־ניתנת להפרכה. כל שינוי אפשר לתאר מחדש כ"התפתחות" בדיעבד. הדפוס ברור: כשהתנאים החומריים או הלחצים הפוליטיים משתנים, הדוקטרינה משתנה. ה"התפתחות" מגיעה תמיד בנוחות בדיוק כשהמוסד זקוק לה. התגלות אמיתית, קפואה ברגע מסירתה, לא הייתה מציגה דפוס כזה. מוסד המתפתח תרבותית היה מציג בדיוק דפוס כזה — וכך אכן קורה.

מה משמעות הדבר

הנוחות של הדוקטרינה הדתית היא אחת מהעדויות הישירות ביותר לכך שהדוקטרינה היא תוצר אנושי. אל מושלם וטרנסצנדנטי לא היה מייצר דת שתורתה עוקבת בנוחות אחר האינטרסים הכלכליים של כוהניה, האינטרסים הפוליטיים של בעלי בריתה והדעות הקדומות התרבותיות של התקופה. מוסד אנושי היה מייצר בדיוק את זה.

כשאתם מגלים שהדוקטרינות המוגנות ביותר בדתכם מתיישרות בצורה חשודה עם האינטרסים המוסדיים של הדת — וכשאתם שמים לב שהדוקטרינות הללו השתנו בכל פעם שהאינטרסים המוסדיים השתנו — אתם מביטים בטביעת האצבע של ההמצאה האנושית. טביעת האצבע מוטבעת על כל עמוד ועמוד.

מסקנה

דוקטרינות שאמורות היו להיות לא־נוחות מתגלות דרך קבע כנוחות. דוקטרינות שהוחזקו פעם בוודאות מוחלטת מתוקנות בחשאי כשהן הופכות לנטל. הדפוס חוזר על עצמו לרוחב דתות, לאורך מאות שנים, מעבר ליבשות. כך לא נראית אמת שהתגלתה מאת האל. כך נראים מוסדות אנושיים כשהם נאלצים להמשיך ולהסתגל כדי לשרוד. לדוקטרינה הדתית יש הנוחות החשודה של כל תוצר אנושי: היא משרתת את האינטרסים של יוצריה.