הדפסת כסף היא מס, וצריך לשפוט אותה כמו מס
טענה שאני שומע בלי הרף מחובבי ביטקוין היא שהדפסת כסף היא הרע המוחלט. לא מדיניות שיש לה עלויות, לא כלי שאפשר לעשות בו שימוש לרעה — רע, בקטגוריה משלו. אני רוצה להתבונן בזה בפיכחון, בלי התוויות, מפני שאני חושב שהמסגור עושה יותר עבודה מן הטיעון, ומפני שטענתי במקום אחר שאותם אנשים משמיטים הרבה מאוד.
הדפסת כסף היא מס. ברגע שרואים זאת כך החום המוסרי מתנקז, ומה שנשאר הוא השוואה בין שני כלים לעשיית אותו הדבר.
מה הדפסת כסף עושה
כשהיצע הכסף גדל מהר יותר מן הסחורות שהוא יכול לקנות, כל יחידה קיימת שווה מעט פחות. מי שמחזיק במטבע הפסיד כוח קנייה, ומי שקיבל את הכסף החדש זכה בו. זו העברה מן הרבים, המחזיקים בכסף, אל המעטים, שקיבלו את ההנפקה הטרייה.
עכשיו תארו מס הכנסה. המדינה לוקחת חלק מהכנסתו של כל אחד ומעבירה אותו למי שהיא בוחרת להוציא עליו. גם זו העברה מן הרבים אל מי שנמצא בצד המקבל.
המבנה זהה. בשני המקרים האוכלוסייה מחויבת, ובשני המקרים התמורה הולכת למקום שאליו החלטות הממשלה וקשרי הממשלה שולחים אותה. אם הכסף הטרי הולך לאנשים עם הקשרים הפוליטיים הנכונים, זו שערורייה. אם הכנסות המס הולכות לאנשים עם הקשרים הפוליטיים הנכונים, זו אותה שערורייה. הכלי אינו קובע מי מרוויח. חלוקת הכוח קובעת.
הרשימה ההוגנת של הנזקים
שום דבר מזה אינו אומר שהדפסת כסף אינה מזיקה. יש לה עלויות מסוימות, וראוי לומר אותן בלי הגזמה.
- היא לוקחת מן הרבים ונותנת למעטים מיוחסים, בדיוק כמתואר.
- היא מוזילה את המטבע בחוץ, כך שכוח הקנייה של המדינה בסחורות זרות יורד.
- היא גורמת למדינות אחרות לחשוד במטבע ולהיות פחות מוכנות לקבל אותו כתשלום.
- היא מעלה מחירים, ומחירים עולים מערבבים את האות שמערכת המחירים קיימת כדי לשאת. יצרן אינו יכול עוד לדעת אם מחיר עלה מפני שסחורתו הפכה נדירה או מפני שהרמה כולה זזה.
האחרונה היא הנזק הכלכלי האמיתי, והיא זו שחלה בלי קשר לשאלה מי מקבל את הכסף.
הרשימה שאיש אינו מקריא
החובבים עוצרים כאן. הם לא צריכים, מפני שלכלי יש גם שימושים, וההתכחשות לכך היא הטיית האישור שאני חושד שהיא המניעה את העמדה כולה.
- כסף חדש מממן הלוואות חדשות. עסקים שלא היו נפתחים אחרת, נפתחים.
- הכלכלה גדלה. אנשים חדשים, המצאות חדשות, חברות חדשות נכנסים אליה כל שנה, והיצע הכסף חייב לגדול איתם, אחרת כל יחידה הופכת נדירה יותר והמחירים יורדים. כלכלה דפלציונית אפשרית; היא גם, מסיבות שפירטתי בפוסט נפרד, שגיאה, וגרועה מאינפלציה מתונה.
- לפעמים כלכלה נתקעת: איש אינו משקיע מפני שאיש אינו קונה מפני שאיש אינו משקיע. דבר אחד ששבר את המעגל הזה בעבר הוא הנפקה גדולה של כסף שמחזירה ביקוש למחזור. היא מכעיסה את מחזיקי ההון הקיימים, וזה אינו אותו דבר כמו להיות שגויה.
אז ההשוואה אינה בין מעלה לחטא. היא בין שני מסים עם תופעות לוואי שונות. מיסוי הוא דפלציוני; הוא מסיר כסף מן המחזור. הדפסה היא אינפלציונית; היא מוסיפה כסף. כלכלה שרוצה להימנע גם משפל דפלציוני וגם מרמת מחירים דוהרת תשתמש כנראה במעט מכל אחד, והוויכוח צריך להיות על התמהיל.
מי מקבל את הכסף ראשון
יש היבט אחד שבו הדפסה גרועה ממיסוי, והוא זה שאנשי הביטקוין היו צריכים להעלות במקום ההיבט המוסרי.
אינפלציה אינה פוגעת בכולם בבת אחת. הכסף החדש מוצא לפני שהשוק שם לב שהוא קיים, ולכן מי שמקבל אותו ראשון מוציא אותו במחירים הישנים. עד שהוא מגיע במחזור לאוכלוסייה הכללית, המחירים התאימו את עצמם והיתרון נעלם.
מי מקבל אותו ראשון? המוסדות הפיננסיים שהבנק המרכזי עובד איתם, והעסקים שהממשלה חותמת איתם חוזים. הם מקבלים את הכסף בעודו שווה מה שהיה; כל האחרים מקבלים את עליות המחירים. כך נותרים המוסדות הקרובים ביותר למדינה עם פרוסה גדולה יותר משהייתה להם, בכל פעם שהתרגיל חוזר על עצמו.
מס לפחות מגיע עם שיעור מודפס עליו והצבעה מאחוריו. יצירת כסף מגיעה כהחלטת מדיניות של אנשים שהציבור לא בחר, והשפעתה החלוקתית בלתי נראית לכמעט כל מי שהיא נופלת עליו. זו התנגדות ממשית. זו התנגדות לשאלה מי שולט בכלי ובאיזו שקיפות, לא לכלי עצמו.
השאלה האמיתית
וכך חוזר הטיעון למקום שאליו מגיע כל ויכוח על מדיניות כלכלית.
אנחנו צריכים לזעזע כלכלה תקועה לפעמים. אנחנו גם יודעים שיצירת כסף מעשירה את מי שעומד הכי קרוב למטבעה. כמה מכל הנפקה נתונה הוא המטרה הראשונה, וכמה השנייה? אין לנו דרך לדעת, והאנשים שיכולים לומר לנו הם הנהנים.
יש המסיקים מכך שיש לשלול מן המדינה את הכוח ליצור כסף כליל, בתקן זהב או באלגוריתם. זו תגובת יתר, אבל מובנת, ומה שהיא מבטאת אינו תובנה על כסף. היא הצהרת אי אמון באנשים המחזיקים במנוף. התרופה לזה אינה סוג אחר של כסף. היא דרך אחרת להחליט מי מושך במנוף, וכמה ממה שהם עושים מותר לכולנו לראות.