האויב מבפנים אינו אמונה של רודן, הוא הציוד שלו

כל דיקטטורה שאני מכיר גילתה, בשלב מסוים, שצרות האומה נגרמו על ידי מיעוט החי בתוכה. המיעוט משתנה עם המדינה והעשור: דת, אתניות, מעמד, מקצוע, נטייה פוליטית, לעיתים קבוצה שהומצאה לצורך העניין. הגילוי אינו משתנה. הוא מגיע לפי לוח הזמנים, והוא מגיע באמינות הרבה ביותר כשהמשטר נתון ללחץ.

אנחנו קוראים זאת בדרך כלל כקנאות. הרודן שונא את המיעוט, או מתחנף לאוכלוסייה ששונאת אותו. אני חושב שהקריאה הזו הופכת את הסיבתיות. האויב מבפנים אינו דבר שרודן מאמין בו. הוא פריט ציוד, והוא נבחר מפני שהוא עושה שלוש עבודות בבת אחת.

עבודה ראשונה: לפלג

אוכלוסייה מאוחדת נגד המשטר היא הדבר היחיד שיכול להסירו. ולכן המשימה הראשונה של כל משטר שמתכוון להישאר היא לוודא שהאוכלוסייה אינה מאוחדת, והדרך הזולה ביותר לעשות זאת היא לתת לרוב מישהו אחר להיות נגדו.

האשימו מיעוט במחסור, בפשע, בתבוסה, בשקיעה, והמרתם סכסוך אנכי, עם נגד שליטים, לסכסוך אופקי, אנשים נגד אנשים. לזעם הרוב יש עכשיו מטרה שאינה הארמון. טוב מזה, המטרה גרה בבית הסמוך, מה שהופך את הזעם לאישי, לבר קיימא ולמתחדש מעצמו בדרך שזעם על ממשלה רחוקה לעולם אינו.

זו האסטרטגיה הישנה ביותר במדריך. הפרד ומשול לא נטבע על דיקטטורות, אבל דיקטטורות הביאו אותו לשלמות.

עבודה שנייה: להצדיק

משטר זקוק לסיבה להחזיק בשלטון שאוכלוסייתו יכולה להיות מובאת לקבל, ו"אני נהנה מזה" אינה כזו. האויב מבפנים מספק את הסיבה.

אם יש קבוצה מסוכנת בתוך המדינה, אז מישהו חייב להשגיח עליה, וההשגחה דורשת משטרה עם סמכויות חריגות. מישהו חייב לחקור את חבריה, וחקירה דורשת מקומות שאליהם החוק הרגיל אינו מגיע. מישהו חייב למנוע ממנה להתארגן, מה שדורש ניטור של התקשורת של כולם, שכן אי אפשר לדעת מראש מי שייך. מישהו חייב לעצור אותה מהפצת רעיונותיה, מה שדורש שליטה בעיתונות ובבתי הספר.

כל אחד מהמכשירים האלה הוא מכשיר שליטה על האוכלוסייה כולה. המיעוט הוא התואנה; האוכלוסייה היא המושא. ברגע שהמשטרה החשאית קיימת כדי להשגיח על המיעוט, היא משגיחה על כולם. ברגע שחוק החירום קיים כדי לעצור את המיעוט, הוא עוצר את מי שאינו נוח. המנגנון שנבנה כדי להגן על הרוב מפני האויב מבפנים הוא המנגנון שישמש נגד הרוב, וכך תמיד עמד להיות, מפני שלכך הוא נועד.

עבודה שלישית: לחזור

העבודה השלישית היא הפחות נדונה.

משטר שמתכוון להשתמש באלימות נגד עמו זקוק לאנשים המוכנים לבצעה, ואנשים כאלה אינם נמצאים מוכנים. יש לייצר אותם. הקמפיין נגד המיעוט הוא המקום שבו הם מיוצרים. הוא מלמד פקידים שאפשר להתייחס לאזרחים מסוימים כמי שמחוץ לחוק. הוא מלמד את המשטרה שכוח נגד אזרחים הוא נורמלי. הוא מלמד מודיעים שדיווח על שכן הוא פטריוטי. הוא מלמד את האוכלוסייה להסב את מבטה.

עד שהמשטר מפנה את אותן שיטות אל האוכלוסייה הכללית, כל חלק במכונה כבר עשה את העבודה פעם אחת, על קבוצה שאיש לא הפגין נגד היחס אליה. הקמפיין נגד המיעוט הוא חזרה גנרלית, וכמו כל החזרות, תכליתו היא ההופעה.

מדוע זה מדרדר לאלימות

לאסטרטגיה יש לוגיקה פנימית שדוחפת אותה לעבר סכסוך מזוין, וגם את זה ראוי להבין כמנגנון ולא כרגש.

האויב מבפנים חייב להישאר מסוכן, מפני שמיעוט שנעשה בלתי מזיק אינו מצדיק עוד את המנגנון. ולכן המשטר חייב להסלים: מחשד להגבלה, מהגבלה לרדיפה, מרדיפה למשהו שהמיעוט בסופו של דבר מתנגד לו. כשהוא מתנגד, למשטר יש ההוכחה שלו. האויב היה אלים מלכתחילה, המנגנון היה הכרחי, ועכשיו הוא צריך להיות גדול יותר. הסכסוך המזוין אינו כישלון של המדיניות. הוא המדיניות המגיעה למצבה המיועד.

האבחון

דבר מזה אינו אומר שכל האשמה נגד כל מיעוט מפוברקת. קבוצות אכן גורמות לעיתים נזק. אבל לדפוס שתיארתי יש חתימה, והחתימה ניתנת לבדיקה.

שאלו האם הסמכויות שנרכשו לטיפול במיעוט תחומות למיעוט או לכולם. שאלו האם הסכנה מתוארת במונחים שאפשר אי פעם לספקם, או רק במונחים הדורשים ערנות תמידית. שאלו האם המשטר נעשה בטוח יותר ככל שהמיעוט נעשה חלש יותר, או שההאשמות גדלו ככל שגדלו שאר בעיותיו של המשטר.

כשהאויב מבפנים נעשה מסוכן יותר בדיוק ככל שהמשטר נעשה פחות פופולרי, אינכם צופים באיום שמתגלה. אתם צופים בכלי שמורם. האנשים שבסופו של דבר ישתמשו בו נגדם הם אלה שמוחאים כפיים לשימוש בו היום.