בעיות הדפלציה משקפות את בעיות האינפלציה, ומגיעה להן אותה רשימה

כולם יודעים שאינפלציה היא בעיה. שאלו מדוע ורוב האנשים יפיקו שתיים-שלוש סיבות ללא קושי.

שאלו את אותו הדבר על דפלציה והתשובות נעשות מעורפלות — משהו על ספירלה, משהו על יפן. ובכל זאת, בעיות הדפלציה הן ברובן תמונת ראי של בעיות האינפלציה, והצבתן זו לצד זו מקלה על החשיבה בשתיהן. זהו ניסיון ראשון ברשימה כזו.

המחירים משתנים

המחיר הבסיסי ביותר, וזהה בשני המשטרים.

מחירים נושאים מידע על מחסור יחסי. כשרמת המחירים הכללית זזה, כל מחיר בודד נעשה קשה יותר לקריאה: אינכם יכולים לדעת אם עלייה משקפת מחסור אמיתי באותו מוצר או את סחיפת הרמה כולה. חוסר היציבות עצמו הוא המחיר, ללא תלות בכיוון, מפני שהוא פוגם באות שכל החלטה כלכלית תלויה בו.

ערכו של כסף מוחזק

כאן הראי מדויק והאסימטריה בתשומת הלב הציבורית בולטת.

באינפלציה, כסף מוחזק מאבד מערכו. זהו מס בתחפושת, ומס בלתי מחוקק: הוא מעביר כוח קנייה ממחזיקי מטבע למנפיק, מבלי שאיש הצביע עליו.

בדפלציה, כסף מוחזק עולה בערכו. זה נשמע נעים וזו הסיבה שדפלציה זוכה לפחות בחינה. אבל זו באותה מידה העברה — לעבר מי שמחזיק במזומן ומכל האחרים — והיא אינה מחוקקת יותר מן הראשונה.

חוב

הראי שוב, וכאן שוכן הנזק האמיתי.

באינפלציה, הערך הריאלי של חוב מצטמצם. הלווה פורע בכסף זול יותר מזה שלווה, ולכן מלווים גובים ריבית כפיצוי.

בדפלציה, הערך הריאלי של מה שאתם חייבים גדל ברציפות. לוויתם סכום המייצג כמות מסוימת של סחורות; אתם פורעים סכום המייצג יותר. איש לא הסכים לכך ושום שיעור ריבית אינו מפצה על כך, מפני שלא נצפה כשההלוואה נכתבה.

זו הסיבה שדפלציה מסוכנת באופנים שאינפלציה אינה. כלכלה ממונפת בכבדות תחת דפלציה מתמודדת עם נטל חוב שגדל מבלי שאיש לווה יחידה נוספת — והתגובה הטבעית, פירעון חוב, מקטינה הוצאה, מה שמעמיק את הדפלציה.

אפקטי מפל

שני המשטרים יוצרים מפל, בכיוונים הפוכים.

האינפלציה יוצרת מפל דרך ציפייה. יצרנים אינם יכולים לחזות עלויות תשומה, ולכן הם מוסיפים מרווחים. המרווחים האלה הם עלויות התשומה של יצרנים אחרים, ולכן אותם יצרנים מוסיפים מרווחים. בחמישה, שבעה, עשרה אחוזים זה נעשה מחזק את עצמו: כולם מעלים מחירים מפני שהם מצפים שכולם יעלו מחירים.

הדפלציה יוצרת מפל דרך דחייה. אינפלציה דוחפת אנשים לקנות עכשיו, לפני שהמחירים יעלו. דפלציה דוחפת אותם לחכות, מפני שאותו כסף יקנה יותר בחודש הבא. רכישה נדחית הופכת ספקים לזהירים; הם מקצצים בתפוקה וגונזים הרחבות. זה מאט את הכלכלה עוד, וכלכלה איטית יותר מחזקת את הדפלציה.

יש כאן אירוניה שראויה לציון: תפוקה מופחתת דוחפת בסופו של דבר את המחירים בחזרה למעלה, ולכן המנגנון עקרונית מגביל את עצמו. אבל הדרך שהוא עובר הרסנית — יצרנים חוששים לייצר, והתיקון מגיע דרך התכווצות ולא דרך משהו שמישהו היה בוחר.

מדוע האסימטריה בתשומת הלב

אם הבעיות משקפות זו את זו, מדוע האינפלציה היא זו שכולם דנים בה?

בחלקו ניסיון עדכני: המאה העשרים סיפקה פרקי אינפלציה חיים ומעטים דפלציוניים. בחלקו מפני שעלויות האינפלציה נראות מדי יום בקופה, בעוד שעלויות הדפלציה מפוזרות ומופיעות כדברים שאינם קורים.

ובחלקו, אני משער, מפני שהאפקט הברור ביותר של דפלציה — כסף שנעשה שווה יותר — נשמע כחדשות טובות, ודרוש צעד היגיון כדי לראות מה זה עושה ללווה. רוב האנשים לא עשו את הצעד הזה, ולכן הסכנה נשארת בלתי נראית.

זהו ניסיון ראשון ואני רוצה לדייק אותו. תיקונים יתקבלו בברכה.