השפה המשפטית היא השפה הלא נכונה לפוליטיקה

הקשיבו לאופן שבו דנים בענייני הציבור ושימו לב כמה מאוצר המילים שאול מבית המשפט. האם זה היה שוחד? האם הוא אשם? האם ההליך נשמר? האם אפשר להוכיח את זה? אלה השאלות הנכונות בתוך משפט, שבו אדם מסוים עומד מול אישום מסוים והתוצאה היא כלא או חירות. הן השאלות הלא נכונות בכל מקום אחר, ואנחנו הרשינו להן להשתלט על כל מקום אחר. אני רוצה לפרוט מדוע, נקודה אחר נקודה, מפני שהנזק גדול ממה שהוא נראה.

הקווים בחוק אינם נמצאים שם בחוץ

מותר לכם להצביע בגיל שמונה עשרה. איש לא מצא את המספר הזה בטבע. הוא גם אינו הפתרון לבעיית אופטימיזציה, מפני שכל חבר בחברה שוקל אחרת את העלויות והתועלות של הזזתו. שמונה עשרה הוא פשרה, ופשרה היא עובדה עלינו, לא על העולם.

אותו דבר נכון למילה "שוחד". אנחנו מעמידים פנים שיש קו חד בין שוחד לבין עשיית עבודתך, ואנחנו מעמידים פנים כך מפני שאנחנו רוצים שאנשים יבטחו במערכת המשפט, שזקוקה לקווים חדים כדי לתפקד. לעולם אין את הקו. החוק צייר אותו. אנשים אינם אוהבים לשמוע זאת, בדיוק כפי שאינם אוהבים לשמוע שלעולם אין תכלית קוסמית, ומאותה סיבה: הם אינם רוצים לחיות בעולם כזה, ולכן הם מספרים לעצמם שהוא אחר. העיתונות והפוליטיקאים מעודדים אותם.

המחיר הוא שאנשים מפסיקים לחשוב על בעיות מערכתיות, שבהן האמת סטטיסטית ועכורה, וחושבים רק על יחידים, שלגביהם פסק דין זמין. רוב השחיתות מערכתית. היא באה מצורת המערכת והיררכיותיה, לא מכמה אנשים רעים, ואוצר מילים שנבנה לשפיטת יחידים אינו יכול לראות אותה.

העיתונות אימצה את מילות בית המשפט

עיתונאים מבלים היום את ימיהם בשאלה האם פוליטיקאי זה או אחר אשם בפשע, במובנים המשפטיים המדויקים של אשם ושל פשע. העורכים והיועצים המשפטיים שלהם מתעקשים על זה, מפני שהעיתונות משפיעה ודיבור משפיע מושך תביעות.

אבל מציאת אשמה אינה מה שהעיתונות נועדה לו. העיתונות אמורה לקיים דיון על מה נכון ומה שגוי, בין אם הראיות היו מרשיעות מישהו ובין אם לא. היא אמורה לקיים שיחה סטטיסטית על העולם, לא שיחה משפטית.

הנה הדוגמה שעושה זאת מוחשי. אם פוליטיקאים, כקבוצה, עוזבים את התפקיד עשירים בהרבה משנכנסו אליו, אז פוליטיקאים, כקבוצה, נקנים. ייתכן שאין לנו ראיה קבילה על אף אחד מהם בפרט. הסטטיסטיקה אומרת לנו שיש בעיה בכל מקרה, ועיתונות בריאה הייתה אומרת זאת. במקום זה, אמרו "פוליטיקאים מקבלים שוחד" ויגידו לכם שאתם מעלים האשמה משפטית בלי הוכחה, ויאיימו עליכם בתביעת דיבה.

זו חטיפה של שפה. מקצוע עריכת הדין טען שכל דיון בשחיתות חייב להישפט לפי המשמעות המשפטית של המילים. לא מעניינת אותי המשמעות המשפטית. אני רוצה לדבר על הבעיה, ואוצר המילים שאני צריך הוחרם. זו שיטת שליטה יעילה דווקא מפני שהיא נראית כמו דקדקנות.

הציבור הלך בעקבותיהם

ברגע שהעיתונות מדברת כמו בית משפט, הציבור חושב כמו חבר מושבעים. האם פגישת הסנאטור עם השדלן הייתה שוחד לפי החוק? זו השאלה הלא נכונה, אבל זו השאלה שאנשים שואלים, מפני שאנחנו בנויים להסתכל על פנים וגרועים בסטטיסטיקה, ולכן אנחנו מתגמלים את העיתונות על אספקת מקרים פרטיים.

בעיה מערכתית אינה נפתרת מקרה אחר מקרה. היא נפתרת בדיבור על ההתפלגות, וההתפלגות היא בדיוק מה שלא מלמדים אותנו לקרוא. בתי הספר מלמדים גאומטריה אוקלידית, שבה הוכחה מסדירה עניין לעד, ואינם מלמדים סטטיסטיקה, שבה דבר אינו מוסדר והכול נטייה. טענתי בעבר שזה הפוך מהנכון; מצב הרוח המשפטי של החיים הציבוריים הוא אחת מתוצאותיו.

אי אפשר להעלות את הסוגיה האמיתית

נסו לומר שלתאגיד יש השפעה גדולה מדי על בית המחוקקים. השומע שומע מיד האשמת שוחד נגד מחוקק כלשהו, ושואל אם אתם יכולים להוכיח את זה. מאחר שאינכם יכולים, אתם מרככים את הטענה, או מוותרים עליה.

וכך הסוגיה החשובה, המבנית, נשארת בלי דיון, מפני שכל ניסיון להעלות אותה נשמע כאישום נגד אדם, ואישומים נגד אנשים נושאים סיכון משפטי. ההשתקה פועלת בדיוק על הנושאים החשובים ביותר.

פשע אינו נמנע על ידי חוק

הנה הנקודה שאנשים מוצאים מפתיעה ביותר. חוקים אינם מונעים פשע. מערכות מונעות. פשע נמנע כשסידור התמריצים עושה את ביצועו מנוגד לאינטרס של הצדדים. חנות מצמצמת גניבות בהתקנת מצלמות ובהזזת הקופה, לא בשדלנות לעונש ארוך יותר. מערכת מס מצמצמת העלמות בניכוי במקור, לא בהעמדה לדין קשוחה יותר.

זו הסיבה שעלינו להתעניין פחות בחוק ויותר בעיצוב, ולשחרר את השיחה הציבורית מהנימה המתדיינת שלה. אנחנו צריכים להיות מסוגלים להתווכח על מה "שוחד" או "אונס" צריכים להיות, כשאלות של מדיניות, בלי שכל ויכוח ייקרא כפסק דין על מישהו. בעיות שאי אפשר לדבר עליהן לעולם אינן נפתרות.

המערכת משרתת את העשירים

ככל שהחוק נעשה מורכב יותר, כך אתם צריכים יותר ללמוד אותו, להיות מוסמכים בו, להיות מסוגלים לשלם למי שלמד. מורכבות היא אגרה, והאגרה משולמת במטבע שיש לעשירים ואין לעניים. התוצאה היא כרטיס שחרור מהכלא לכל מי שיש לו משאבים. המערכת הפיננסית השמידה מאות מיליארדים מכספי הציבור וכמעט איש לא הלך לכלא; גזלו מאדם אחד כמה מאות ותשבו שנים.

שפה משפטנית היא כישלון דמוקרטי

חוקים הכתובים בשפה בלתי חדירה אינם נקראים על ידי הציבור. ולכן הציבור אינו יודע מה החוק אומר, חייב לשכור מומחים שיגידו לו, ומקבל תשובות שונות ממומחים שונים מפני שהטקסט עמום. חוק שהנשלטים אינם יכולים לקרוא אינו חוק שהסכימו לו בשום מובן משמעותי.

הכבוד לעבר

ולבסוף, מערכת המשפט היא חצי דתית ביראתה מטקסטים עתיקים. מדוע חוקה חייבת להיקרא לפי מחשבותיהם של מחבריה? מדוע כל כך קשה לשנות אותה? באיזה תחום אחר של החיים היינו נכנעים לדעותיהם של אנשים שמתו לפני מאתיים שנה? לא היינו נותנים להם לתכנן את הגשרים שלנו או את הרפואה שלנו. אנחנו נותנים להם לתכנן את הפוליטיקה שלנו, וקוראים לכניעה הזאת מעלה.

יכולנו לכתוב חוקה טובה יותר. עלינו ללמד זלזול בעבר בכלל, והחוק הוא המקום שבו זה נחוץ ביותר.

החוט המשותף

כל אחת מהנקודות האלה היא אותה נקודה. שפת בית המשפט נבנתה להכריע בגורלו של אדם אחד תחת כלל אחד, וחיי הציבור עוסקים בצורתן של מערכות. שאילת אוצר המילים הראשון לעבודה השנייה אינה עושה את הפוליטיקה מוקפדת יותר. היא עושה את השאלות החשובות לבלתי ניתנות לשאילה, ומי שנהנים מזה הם אלה שהשאלות עליהם.