רציונלים מרחפים: מדוע איש לא רצה את המדיניות שאתם חיים תחתיה

לדניאל דנט יש ביטוי שאני מוצא שימושי יותר ככל שאני מחזיק בו: הרציונל המרחף. הוא מכנה סיבה לתכנון שהיא סיבה טובה לחלוטין, שמסבירה במלואה מדוע התכנון הוא כפי שהוא, ושאיש מעולם לא החזיק בה בראשו. ברגע שתראו כמה אלה נפוצים בביולוגיה, תתחילו לראות אותם בממשל, והראייה השנייה משנה את האופן שבו אתם מתווכחים על פוליטיקה.

גוזל הקוקייה

גוזל קוקייה שזה עתה בקע, עיוור ובן כמה שעות, דוחף את ביצי המארח מהקן אחת אחת. שאלו מדוע הוא עושה זאת ויש תשובה ברורה: ביצה שנשארת הופכת ליריב על האוכל שההורים המארחים מביאים, וגוזל בלי יריבים מקבל הכול. הרציונל תקף. זה בדיוק הטיעון שאסטרטג היה מעלה.

הגוזל מעולם לא העלה את הטיעון הזה. הוא אינו יכול. אין לו מושג של יריב, של אוכל, של עתיד. הסיבה קיימת, היא עשתה את העבודה ההסברית, והיא אינה קיימת בשום מקום בשום תודעה. היא מרחפת. הברירה הטבעית מצאה את ההתנהגות מפני שלהתנהגות הייתה התוצאה הזו, והתוצאה היא מה שאנו קוראים לו הסיבה.

הביולוגיה מלאה באלה. הצמח שפורח מוקדם כדי להקדים את מתחריו אל המאביקים אינו יודע על מתחרים. החיידק שמייצר רעלן כדי לפנות את סביבתו אינו מחזיק במדיניות סביבה. בכל מקרה יש רציונל, הוא נכון, ואין מי שמנמק.

מדוע המושג אינו נוח

אנחנו בנויים למצוא את התודעה מאחורי התכנון. כתבתי על זה כשגיאת הייחוס: כשמראים לנו תוצאה שנראית תכליתית, אנחנו מחפשים את האדם שכיוון אליה. כשאיננו מוצאים אדם כזה אנחנו מתפתים לומר שאין תכלית, או להמציא אחת.

הביטוי של דנט הוא אפשרות שלישית. יש תכלית, במובן שלתכנון יש פונקציה המסבירה את התמדתו. אין מי שמתכוון. שתי האמירות נכונות, ולהחזיק בהן יחד הוא מיומנות שרוב האנשים מעולם לא נדרשו לתרגל, מפני שמעולם לא היה בה צורך עד דרווין.

עכשיו החילו זאת על הממשל

קחו מדיניות שהתמידה עשרות שנים מול ביקורת עקבית. סובסידיות לחקלאות. הטיפול במס בריבית על משכנתאות. משטר רישוי שמשאיר מקצוע קטן. כל אחד מההסדרים שכל כלכלן על פני הקשת מסכים שהם מזיקים וששורדים כל ממשלה שמבטיחה לסיים אותם.

שאלו: מדוע זה קיים? ושימו לב לשתי התשובות שיוצעו לכם.

התשובה הראשונה מכנה נבל. מישהו רצה את זה, מישהו מקבל שכר כדי לשמור על זה, מצאו אותו וחשפו אותו. לפעמים זה אפילו נכון בחלקו. אבל ההסדר בדרך כלל מאריך ימים מכל מי שאולי רצה אותו במקור, והאנשים שמגנים עליו כעת לעיתים קרובות לא תכננו אותו ולא היו מתכננים.

התשובה השנייה אומרת שזה מקרה, שריד היסטורי, חסר משמעות. גם זה שגוי, מפני שההסדר אינו אקראי. יש לו צורה שמתאימה לסביבתו טוב מדי.

התשובה הנכונה היא שלמדיניות יש רציונל מרחף. היא מתמידה מפני שיש לה תוצאה — ריכוז תועלת בקבוצה קטנה שתילחם עליה, פיזור העלות על קבוצה גדולה שלא תילחם — והתוצאה הזו היא מה שתהליך ברירה מתגמל. מדיניות בעלת הצורה הזו שורדת את תחלופת הממשלות כפי שדחיפת הקוקייה שורדת את תחלופת הקוקיות. איש אינו צריך לכוון לצורה. המערכת מוצאת אותה.

הסיבה של הקוקייה היא "אין יריבים על האוכל". הסיבה של המדיניות היא "מגן על כל יחידת תועלת ואף מגן על העלות". שתיהן נכונות, שתיהן מסבירות במלואן מה שאנו רואים, ושתיהן חיות בראשו של איש.

מה זה עושה לוויכוח

אם אתם מקבלים זאת, חלק גדול מהשיחה הפוליטית מפסיק להיות הגיוני.

"מי רצה את זה?" הופכת לשאלה השגויה, לא מפני שאין לה תשובה אלא מפני שתשובתה אינה מסבירה דבר. השאלה הנכונה היא: איזו תכונה של ההסדר הזה גורמת לו לשרוד במערכת הזו? זו שאלה על המערכת, לא על האנשים בתוכה, ויש לה אותה תשובה בלי קשר למי נבחר.

זה גם מסביר תסכול שכולם חשו. אתם מחליפים את נושא המשרה, והמדיניות נשארת. אתם חושפים את השדלן, והמדיניות נשארת. אתם בוחרים רפורמטור שנאבק בה בקמפיין, והרפורמטור, בתפקידו, מגלה סיבות לשמור עליה. דבר מזה אינו דורש שחיתות. הוא דורש רק שלהסדר יהיה רציונל שהמערכת מתגמלת, ושהיחידים העוברים דרכה יהיו פחות עמידים מההסדר.

המסקנה שדנט לא היה מסיק

דנט הוא פילוסוף של הביולוגיה ונעצר בתיאור. אני רוצה ללכת צעד אחד קדימה.

אם המדיניות שמתמידה היא זו שיש לה רציונלים מרחפים, והרציונלים האלה עוסקים בצורת הסביבה הבוררת, אז שינוי התוצאות פירושו שינוי הסביבה הבוררת — לא האנשים בתוכה. מערכת שבה נושאי העלות יכולים להטיל וטו על מדיניות באותה קלות שבה הנהנים יכולים להגן עליה, הייתה בוררת צורות אחרות. זו טענה על תכנון, וזו הסיבה שאני חוזר שוב ושוב לשאלה איך מתקבלות החלטות ולא מי מקבל אותן.

גוזל הקוקייה אינו רשע. הוא גוזל בקן שמתגמל דחיפה. העבירו אותו לקן שאינו מתגמל, והדחיפה נעלמת — לא מפני שהגוזל שוכנע, אלא מפני שהסיבה הפסיקה לרחף.