מנהיגים מאמינים באידיאולוגיה שלהם פחות מן הציבור

הררי טוען שבאוטוקרטיות אידיאולוגיות ההנהגה מגיעה בהכרח להאמין באידיאולוגיה — שהם אינם פשוט משקרים לציבור אלא שכנעו את עצמם יחד עם כולם.

אני חושב שזה שקרי, והטיעון הנגדי זמין מראיות רגילות.

ראשית: אמונה אינה בינארית

לפני הכול, המסגור זקוק לתיקון.

כמו בדת, אנשים יכולים להאמין למחצה, או בשבעים אחוזים, או בימי שלישי. הם מתנהגים כאילו הם מאמינים בהקשרים מסוימים ולא באחרים, ולרוב אינם בוחנים את השאלה כלל.

ויכוחים על אמונה מניחים שהיא דלוקה או כבויה, מפני שזה הופך את השאלה לניתנת לטיפול. היא אינה, וההנחה מעוותת את כל מה שנובע. מנהיג ש"מאמין באידיאולוגיה" עשוי להחזיק בה כפי שרוב האנשים מחזיקים בדתם: כמחויבות רקע שמבנה התנהגות ציבורית מבלי שנבחנת אי פעם.

שנית: חלקם אמרו זאת

הראיה הישירה היא שמנהיגים הצהירו במפורש שלא האמינו במה שמכרו, או שהחזיקו בגרסה מתוחכמת יותר והפיצו גרסה מפושטת לציבור.

ההודאה השנייה נפוצה ומעניינת יותר. היא מודה בנקודה המהותית: יש גרסה בשבילנו וגרסה בשבילם, וההנהגה יודעת מי היא מי. זה לבדו סותר את הטענה שמנהיגים וציבור חולקים את אותה אידיאולוגיה.

שלישית: הביטו באזרחים

זהו הטיעון שאני מוצא כמכריע, והוא מגיע מכיוון בלתי צפוי.

במדינות קומוניסטיות, אנשים סיפרו בדיחות על אופן פעולתו האמיתי של הקומוניזם. יש קורפוס עצום ששרד מהן, שנאסף ונחקר. הבדיחות אינן שוליות — הן היו ז'אנר עממי אמיתי, שסופר בהרחבה, והן מפגינות הבנה צלולה לחלוטין של הפער בין הדוקטרינה למציאות.

אז הציבור לא קנה את האידיאולוגיה. עכשיו שאלו: מדוע שההנהגה תהיה תמימה יותר מן האוכלוסייה?

איזו סיבה יש להניח פער תמימות בכיוון הזה? מנהיגים אינם נבחרים על נאיביות. אם אנשים רגילים יכולים לראות שהמלך אינו נשלח מן השמיים, ודאי שחלק מאנשי החצר יכולים לראות זאת גם.

הם עשויים לעמוד ולמחוא כפיים ללא הגבלה. זו אינה עדות לאמונה; זו עדות לחדר שבו אי-מחיאת כפיים מסוכנת.

ההערכה שלי: אי-האמונה גבוהה יותר בפסגה

הייתי הולך רחוק יותר ואומר ששיעור הלא-מאמינים בהנהגה כנראה גבוה משבציבור הרחב. מנהיגים רואים כיצד הנקניק נעשה.

הם צופים באינטרסים הפוליטיים פועלים. הם רואים את פגיעותו של המנהיג מקרוב, את ההחלטות שמתקבלות מסיבות שאין להן דבר עם הדוקטרינה, את השקרים שנאמרים בישיבות ואת התככים שבאים אחריהם. כל זה שוחק את האידיאולוגיה, והוא מלמד אותם לראות בה דבר שמיוצר לצריכה חיצונית.

הציבור, הרואה רק את הווילון, יכול רק לנחש מה מאחוריו. ההנהגה אינה צריכה לנחש.

מה אינני יכול לבסס

מספרים מדויקים בלתי אפשריים. אין דרך לסקור את אמונותיו הפרטיות של פוליטביורו מת, והממוארים משרתים את כותביהם לשני הכיוונים.

אז אינני טוען שאני יודע את המספר. אני טוען שהגרסה הקטגורית — שמנהיגים מאמינים במה שהם מוכרים — שקרית, ושהנטל על מי שרוצה לקבוע אותה להסביר מדוע האנשים בעלי המבט הטוב ביותר על המנגנון יהיו חסידיו הכנים ביותר.