ממשל ייצוגי אוגר מידע, והאגירה היא העניין

בין תחלואיו של הממשל הייצוגי יש אחת שזוכה לפחות תשומת לב מאשר שחיתות או חוסר כשירות, ואני חושב שהיא יסודית יותר משתיהן: הסתרת מידע. לא השערורייה המקרית, אלא העובדה השגרתית, המבנית, שזרועות הממשל שומרות את מה שהן יודעות מן הציבור, וזו מזו.

הסתרה אינה תאונה

כל משרד יודע דברים שהציבור אינו יודע. זה בלתי נמנע; המשרד הוא המקום שבו המידע מיוצר. מה שאינו בלתי נמנע הוא שברירת המחדל היא לשמור אותו.

תקציבים מתפרסמים בצורה שאיש אינו יכול לקרוא. חוזים נמסרים על יסודות שאיש מחוץ לחדר אינו יכול לבדוק. הערכות מודיעין, בדיקות היתכנות, פרוטוקולי הפגישות שבהן נתקבלו ההחלטות האמיתיות, כולם קיימים והם מסווגים, מושהים, או משוחררים עשרות שנים מאוחר יותר כשכל המעורבים מתים. חוקי חופש המידע קיימים בדיוק מפני שהנטייה הטבעית פעלה בכיוון ההפוך והיה צריך לחוקק נגדה, וכל מי שעוסק בזה יגיד לכם עד כמה החוקים האלה עובדים: באיטיות, באופן חלקי, ועם החלקים החשובים מושחרים.

ההסתרה פועלת גם בין הזרועות. הרשות המבצעת מסתירה דברים מבית המחוקקים, שאמור לפקח עליה. סוכנויות מסתירות דברים משרים. כל שכבה יודעת יותר מהשכבה שמעליה על מה שהיא עושה בפועל, ומשתמשת בפער.

זה אינו פגם שאנשים טובים יותר היו מתקנים. זו אסטרטגיה שהמבנה מתגמל. מידע הוא כוח במובן הפשוט ביותר: הצד שיודע מה האפשרויות באמת מכריע אילו אפשרויות האחרים יזכו לראות. נציג, פקיד, סוכנות שמוותרים על יתרונם במידע מוותרים על מעמדם. איש מהם לא יעשה זאת מרצונו, והמערכת אינה מכילה איש שיש לו גם העניין וגם הכוח לכפות זאת עליהם.

מה שהציבור אינו יכול לראות, הוא אינו יכול להכריע

התוצאה היא שהציבור נדרש לשפוט ממשלה שאת התנהלותה בפועל אינו יכול לצפות.

אומרים לכם את התוצאה ושואלים אם אתם מאשרים. לא מראים לכם מה היו החלופות, כמה היו עולות, מי טען לאיזו, או מי הרוויח מזו שנבחרה. קול שניתן בתנאים כאלה אינו שיפוט; הוא תגובה למצגת. טענתי שהמערכת מסתירה מאיתנו את המציאות במובן זה שאנחנו מייחסים את תוצריה לאנשים בטעות. ההסתרה היא המנגנון שמתחת: אנחנו מייחסים לאנשים מפני שהעובדות המבניות הוחזקו מחוץ לטווח הראייה.

וההסתרה מגנה על עצמה. ציבור שאינו יכול לראות את המידע אינו יכול לראות שהוא נמנע ממנו. הוא רואה דובר שנראה כשיר ומסמך שהעמודים המעניינים חסרים בו, ואין לו דרך לדעת מה אמרו העמודים החסרים.

מה דמוקרטיה ישירה עושה למידע

עכשיו חשבו על מערכת שבה הציבור מכריע בשאלות ישירות.

הדבר הראשון שמשתנה הוא מי זקוק למידע. תחת ייצוג, המכריע הוא הנציג, והמידע זורם אליו ונעצר. תחת הכרעה ישירה, המכריעים הם הציבור, ומידע שלא הגיע אליהם לא הגיע להכרעה. מערכת אינה יכולה לבקש ממיליוני אנשים להכריע ובו זמנית למנוע מהם את מה שההכרעה עוסקת בו. הלחץ לשחרר הופך מבני ולא משפטי, מפני שאי אפשר לקבל את ההחלטה בלעדיו.

הדבר השני הוא שהתמריץ לאגור נחלש. ערכו של יתרון במידע טמון במספר הקטן של האנשים שאתם מחזיקים אותו נגדם. פקיד שיודע משהו שהשר אינו יודע מחזיק מנוף על אדם אחד. פקיד שיודע משהו שכל ציבור הבוחרים אינו יודע, בשאלה שציבור הבוחרים עומד להצביע עליה, מחזיק לא מנוף אלא נטל: כשזה ייצא, וזה ייצא, הוא זה שהסתיר.

חוכמת ההמונים זקוקה למשהו ללעוס

יש התנגדות שכיחה שלפיה שחרור של הכול יטביע את הציבור בפרטים שאינו יכול להשתמש בהם. איש אינו יכול לקרוא תקציב של עשרת אלפים עמודים.

ההתנגדות הזו מבלבלת בין קריאה לעיבוד. הציבור אינו מעבד מידע כמו קורא יחיד. הוא מעבד אותו כמו קהל: אנשים רבים מסתכלים כל אחד על החלק שהם מכירים, השגיאות והחריגות נמצאות על ידי מי שממוקם למצוא אותן, והממצאים מתפשטים. כך תוכנת קוד פתוח מנוקית משגיאות, כך אנציקלופדיה גדולה מתוקנת, כך הונאה מתגלה על ידי רואה חשבון בעיר אחרת שהתגלגל לקרוא את הדיווח. המנגנון עובד רק כשהחומר פתוח. מעולם לא הייתה לו הזדמנות לעבוד על ממשלה, מפני שממשלה מעולם לא הייתה פתוחה די כדי שיתחיל.

אז שני החצאים מתחברים. ממשל ייצוגי מסתיר מפני שההסתרה היא המקום שבו חי כוחו. דמוקרטיה ישירה משחררת מפני שאי אפשר להכריע אחרת, ואז המידע המשוחרר מנופה על ידי המעבד היחיד הגדול די כדי לנפות אותו. האנליסטים של הממשלה עצמה נמצאים במיעוט של אחד למיליון מול ציבור בוחרים שקיבל את התיק. זה אינו אובדן של מומחיות. זו הפעם הראשונה שלמומחיות יש קורא.