מה מחשבים יכולים לעשות בכנות בשביל הכרעות קולקטיביות

פתק ישן שלי אומר, במלואו: דמוקרטיה חדשה, הצעה לצמצום הטיפשות בקבלת החלטות; להשתמש במחשבים כדי לשלוט בממשלה. אני רוצה לפרוק את זה, מפני שקל לקרוא את הגרסה הדחוסה כפנטזיה שמכונות צריכות לשלוט, וזו לא הייתה כוונתי וזה לא מה שיעזור.

הטיפשות שראוי לצמצם אינה טיפשותם של אנשים. אנשים חכמים בערך כמו שהיו באתונה. הטיפשות שראוי לצמצם היא טיפשות של צבירה: ההפסד שמתרחש בין מה שאוכלוסייה יודעת ורוצה למה שנוהל ההכרעה שלה מייצר. ההפסד הזה עצום, הוא מכני, ומכונות טובות בדברים מכניים.

להוזיל הכרעות רבות

התרומה הראשונה והגדולה ביותר משעממת: עלות.

משאל עם על נייר הוא מבצע גדול. הוא דורש קלפיות, כוח אדם, ספירה, שבועות של לוגיסטיקה, ועולה די כדי שמדינה תערוך אחד לכל היותר פעם בכמה שנים. העלות הזו היא הסיבה המעשית שאנחנו בוחרים נציגים: איננו יכולים להרשות לעצמנו לשאול את הציבור על כל שאלה, אז אנחנו שואלים אותו פעם אחת על אדם ומניחים לאדם לענות על השאלות.

מחשבים מוזילים את השאילה. הכרעה שעלתה פעם התגייסות לאומית עולה, בעיקרון, כמו העברה בנקאית. ברגע שהשאילה זולה, הטיעון לאריזת ארבעים שאלות בקול אחד לאדם אחד קורס. אפשר לשאול את ארבעים השאלות. כתבתי על מה שהאריזה הזו עושה לאיכות הדיון; המכונה היא מה שעושה את הפירוק לבר השגה.

זה לבדו אינו דבר קטן. זה ההבדל בין מערכת שמתייעצת בציבור פעם בכהונה למערכת שיכולה להתייעץ בו בכל פעם שיש מה להכריע.

לחשוף את המידע

התרומה השנייה היא שקיפות, במובן המילולי.

רוב מה שממשלה עושה מתועד, רוב התיעוד פומבי בעיקרון, וכמעט דבר ממנו אינו קריא לאיש. תקציבים נמשכים על פני אלפי עמודים. חקיקה מתוקנת בהפניה לסעיפים בחקיקה אחרת. מי נפגש עם מי, מי מימן מה, איזה חוזה הלך לאיזו חברה באיזה מחיר, כל זה קיים ודבר מזה אינו ניתן לקריאה על ידי אזרח שיש לו עבודה.

מכונות יכולות להחזיק את כל זה ולענות על שאלות לגביו. לא לסכם אותו לסיסמה, אלא לאפשר לאדם לשאול: כמה משרד זה הוציא על קטגוריה זו, ומי סיפק, ומה אותו דבר עלה בשנה שעברה. זו אינה בינה מלאכותית. זהו בסיס נתונים עם ממשק הגון, והיעדרו הוא בחירה.

להריץ חברי מושבעים

התרומה השלישית היא להכרעות שאינן צריכות להגיע לציבור כולו.

רוב ההכרעות טכניות. איש אינו רוצה הצבעה לאומית על המפרט של גשר. אבל מישהו צריך לבדוק את האנשים שמכריעים בדברים כאלה, והבודק אינו יכול להיות עוד פקיד מאותה היררכיה. התשובה הקלאסית היא חבר מושבעים: אזרחים רגילים, שנבחרו באקראי, שקיבלו את התיק והזמן לקרוא אותו.

לבחור חבר מושבעים באקראי מהאוכלוסייה, לאמת שהבחירה הייתה אקראית, לתת לו גישה מאובטחת לחומר, ולפרסם מה הסיק ולמה, הם כולם דברים שמחשב עושה היטב וביורוקרטיה עושה רע. לביורוקרטיה יש עניין בתוצאה. למחולל המספרים האקראיים אין.

לתעד מי הכריע מה

התרומה הרביעית היא זיכרון.

חלק גדול מהטיפשות הפוליטית שורד מפני שאיש אינו זוכר. הבטחה שניתנה בשנה אחת מופרת בשנה הבאה; מדיניות נכשלת והאנשים שדגלו בה דוגלים בבאה; הצבעה נערכה והתיעוד שלה נמצא במקום שאיש אינו מסתכל בו. טענתי שהשכחה הזו היא אחד היתרונות המבניים של השקרן הידוע.

מערכת שמתעדת כל הכרעה, מי קיבל אותה, על אילו נימוקים מוצהרים ועם איזו תוצאה חזויה, ואז שומרת את התיעוד לצד מה שקרה בפועל, משנה את התמריצים של כל מי שבתוכה. זו הצורה הזולה ביותר של אחריותיות שקיימת, והיא אינה דורשת שום חוק חדש, רק סירוב להניח לתיעוד ללכת לאיבוד.

מה הם אינם יכולים לעשות

עכשיו הגבול, והוא חשוב.

מחשבים אינם יכולים להכריע. לא מפני שאינם חכמים דיים, אלא מפני שהכרעה על מה חברה צריכה לעשות היא הכרעה על אינטרסים של מי נספרים ובכמה, וזה אינו חישוב. כל מכונה שתיראה כמכריעה תבצע את המשקולות של מישהו, והאדם שקבע את המשקולות יהיה הממשלה האמיתית, לא נבחרת ובלתי נראית. זו הגרסה הפנטסטית של "מחשבים ששולטים בממשלה", והיא גרועה ממה שיש לנו.

החלוקה הנכונה מדויקת: אנשים מכריעים, מכונות עושות את ההכרעה זולה, מיודעת, נבדקת וזכורה. כל פריט ברשימה הזו תוקף את טיפשות הצבירה ומשאיר את שיקול הדעת האנושי במקומו. זו כל ההצעה, והיא אינה דורשת שום בינה מהמכונה כלל, רק את היכולת הרגילה לספור, לאחסן ולהציג.