ממשל ייצוגי מכריח כל דיון לגובה הלא נכון

הנה טענה נגד דמוקרטיה ייצוגית שאין לה דבר עם שחיתות, עם כסף או עם איכות האנשים שאנחנו בוחרים. היא הייתה תקפה באותה עוצמה גם במערכת המאוישת כולה בעובדי ציבור ישרים ונבונים. הבעיה מבנית: אנחנו בוחרים אנשים במקום להכריע בשאלות, ואנחנו עושים זאת אחת לכמה שנים. כל השאר נובע מכך.

בעיית האגידה

מכיוון שיש לכם קול אחד אחת לארבע שנים והקול הזה בוחר אדם, כל שאלה שאולי אכפת לכם ממנה חייבת להידחס לתוך המעשה היחיד הזה. אינכם יכולים להצביע עבור העמדה הזו בהגירה והעמדה ההיא בסחר. אתם מצביעים עבור חבילה, והחבילה נארזה על ידי מישהו אחר.

זה דוחף כל סוגיה לגובה שבו לא ניתן לומר עליה שום דבר נכון.

קחו את ההגירה, שתומאס סואל דן בה באריכות בכלכלה בסיסית. כמעט שום דבר כללי אינו נכון לגביה. מהגרים מארץ אחת העשירו את כלכלות הקולטות; מארץ אחרת, העמיסו עליהן. קבוצה אחת נשענת בכבדות על רווחה; אחרת, שהגיעה מאותה ארץ עשור מאוחר יותר, אינה נשענת. לעיתים ההיטמעות התרבותית חלקה ולעיתים לא. מבנה הגילים משנה, הרכב הכישורים משנה, מצב הכלכלה הקולטת משנה. זו אינה שאלה אחת. אלה עשרות שאלות אמפיריות נפרדות עם תשובות שונות.

המערכת אינה מתירה דבר מכל זה. אתם בעד הגירה או נגדה.

אותו שיטוח קורה למכסים, לביטחון, למדיניות חוץ ולכל השאר. אף אדם נבון אינו מחזיק בעמדה בגובה הזה. איש שחשב על סחר במשך שעה אינו פשוט "בעד מכסים". הוא בעד מכסים מסוימים, על מוצרים מסוימים, בתנאים מסוימים, למשך זמן מסוים, ונגד אחרים. למערכת אין דרך לייצג זאת, ולכן היא משליכה זאת.

מדוע מועמדים אינם יכולים לתקן זאת

אולי תחשבו שמועמד יכול פשוט להיות מפורט יותר. בפועל הוא אינו יכול, והסיבה מכנית ולא מוסרית.

מועמדים חייבים להבדיל את עצמם זה מזה. זה מה שקמפיין הוא. אבל אי אפשר להיבדל על עמדות דקות בארבעים תת-שאלות, כי אף מצביע לא יעקוב אחר זה ואף כלי תקשורת לא ידווח על זה. מה שכן אפשר להיבדל עליו זה צד. אז מועמדים בוחרים צד, והצדדים נעשים פשוטים יותר בכל מחזור, כי פשטות היא מה ששורד את המדיום.

ממשל ייצוגי אינו רק נכשל בהעלאת רמת הדיון. הוא דוחף אותה כלפי מטה באופן פעיל, ועושה זאת דרך המנגנון שהופך אותו לייצוגי.

מה זה עולה

שתי השלכות, ששתיהן מיוחסות בדרך כלל לדברים אחרים.

מדיניות גרועה שורדת כי אי אפשר לקיים את הוויכוח. סואל טוען שחוקי שכר מינימום מגדילים אבטלה בקרב עובדים בלתי מיומנים ובמשרות פתיחה — בדיוק האנשים שהם משווקים כמסייעים להם. בין אם אתם מקבלים את המסקנה ובין אם לא, שימו לב שהמערכת הפוליטית אינה מסוגלת לארח את הוויכוח. היא דנה בסיסמאות, באידיאולוגיות ובאישים. מערכת שיכולה לבחון את המנגנון ישירות אולי הייתה מגיעה לתשובה טובה יותר: לבטל את רצפת השכר, ולהשלים הכנסות שנופלות מתחת למה שחיים צנועים דורשים. זו הצעה עם חלקים, ומערכת שעושה רק חבילות אינה יכולה להעריך אותה.

קואליציות נעשות הכול-או-כלום. סם האריס העיר פעם שזמנים קשים יוצרים שותפויות מוזרות, בדברו על התיישרותו של דאגלס מארי עם תנועות ימין. אבל זה אינו פגם אופי. אם הדרך היחידה להשפיע היא להתיישר עם גוש גדול, אתם יורשים את כל מצע הגוש — כולל החלקים שמעוררים בכם דחייה — כי אין יחידת התיישרות קטנה יותר.

תחת מערכת שמכריעה בשאלות נפרדות רבות, בריתות היו ספציפיות-לנושא ושבירות כראוי. הייתם משתפים פעולה עם מישהו בעניין אחד ומתנגדים לו בעניין הבא, ואף אחד מהם לא היה פוגם באחר. כך נראית ברית בריאה, והמערכת שלנו הופכת אותה לבלתי אפשרית מבחינה מבנית.

הנקודה שביסוד

ההתנגדות אינה שנציגים גרועים בעבודתם. ההתנגדות היא שהעבודה, כפי שהיא מכוננת, מחייבת אותם לדבר ברמת הכללה שבה מחשבה זהירה היא נטל. פוליטיקאי שהיה נותן להגירה את הטיפול המורכב שמגיע לה היה נבחר פחות מזה שלא, וההבדל היה נראה בסקרים בתוך שבוע.

זו אינה בעיה שפותרים בבחירת אנשים טובים יותר. זו בעיה שפותרים בשינוי מה שנשאל ציבור הבוחרים.