החדשות אינן מנסות ליידע אתכם

צפו במהדורת חדשות ערב עם שאלה אחת בראש: איך היה נראה הקטע הזה אילו מטרתו הייתה לגרום לי להבין את הנושא? ואז השוו למה שעל המסך. הפער הוא כל סיפורה של העיתונאות המודרנית, וכדאי לפרט אותו, מפני שהתעשייה מתארת את עצמה במונחים שהמוצר אינו תומך בהם.

הסיפור האישי הוא סימן מסגיר

כתבה על דיור נפתחת במשפחה. כתבה על אבטלה נפתחת באיש שאיבד את עבודתו. כתבה על מלחמה נפתחת באם. זה הפורמט, והוא כה אוניברסלי שהוא הפסיק להיראות כבחירה.

זו בחירה, והיא חושפת את המטרה. סיפור אישי אינו מלמד אתכם דבר על דיור, אבטלה או המלחמה. הוא מלמד אתכם מה אדם אחד מרגיש, וזאת כבר ידעתם לדמיין. אילו המטרה הייתה הבנה, הקטע היה נפתח בכמה, בכמה יותר, בהשוואה למתי, ומה השתנה. הוא אינו עושה זאת, מפני שזו אינה המטרה.

המטרה היא קתרזיס. הקטע בנוי להניע אתכם — לדמעה, לזעם, לתחושה חמימה שהייתם עדים למשהו — ואז לשחרר אתכם. זה דבר לגיטימי למדיום לעשות. התיאטרון עושה זאת. המוזיקה עושה זאת. אבל התיאטרון אינו קורא לעצמו החדשות, והוא אינו טוען שאתם יוצאים מיודעים יותר משבאתם.

השקר שנאמר למטרה טובה

הפורמט גם כופה סוג מסוים של שקר, והאנשים שמבצעים אותו מאמינים בדרך כלל שהם עושים טוב.

כשגוף שידור מסקר חסרי בית, חסר הבית שעל המסך רהוט, מעורר אהדה, ודומה באופן מובהק לצופה. המסר הוא זה יכול להיות אתם. הוא נבחר לשם המסר הזה. הבחירה מכוונת והכוונה טובה: גרמו לקהל שיהיה לו אכפת, ואולי ייעשה משהו.

אבל רוב חוסר הבית אינו נראה כך. חלק גדול ממנו כרוך בהתמכרות, במחלת נפש ובהתנהגות שאינה מעוררת אהדה, וכל מענה רציני לבעיה חייב להתחיל ממה שהיא באמת. המקרה המעורר אהדה הוא אדם אמיתי וסיפור אמיתי, וכייצוג של התופעה הוא שקר. במאמץ לשפר את העולם, המדיום בוחר לתאר אותו שלא כהלכה, והתיאור השגוי מעצב אז את המדיניות, שנכשלת, מפני שכוונה לאוכלוסייה שברובה אינה קיימת.

זה אותו כישלון שתיארתי באמנות: סיפור מוכיח שמשהו קורה, לעולם לא כמה או באיזו תדירות. העיתונאות יורשת אותו במלואו, בתוספת הטענה שהיא אומרת לכם את האמת.

אנחנו לא חפים מפשע

היה נוח להאשים את גופי השידור ולעצור שם. זה גם היה לא ישר.

אנחנו מכוונים לשם התחושה. אנחנו יודעים, ברמה מסוימת, שהקטע בנוי לייצר אותה, ואנחנו רוצים שתיוצר. הרייטינג אומר זאת, והרייטינג הוא מה שהפורמט ממוטב מולו. ערוץ שהיה פותח כל סיפור בגרף ובשיעור בסיס היה מפסיד לזה עם האם, והאנשים שהיו מחליפים ערוץ היינו אנחנו.

כך שההסדר הוא שיתוף פעולה. המדיום מספק את הרגש, אנחנו צורכים אותו, ושני הצדדים מסכימים לקרוא לעסקה "להתעדכן". ההסכמה הזו היא החלק שאני מתנגד לו. לא הרגש — איני נגד מיליוני אנשים המרגישים משהו יחד בערב. התיוג המטעה.

איך הייתה נראית יושרה

שני דברים, שאף אחד מהם לא יקרה, ששניהם ראויים להיאמר.

ראשית, התוכניות שקיימות כדי להניע אותנו צריכות לומר זאת. לא כהסתייגות אלא כזהות: זו השעה שבה אנחנו מספרים לכם סיפורים על יחידים כדי שתרגישו את משקל הדברים. זו הייתה שעה מכובדת לחלוטין. היא פשוט לא הייתה החדשות.

שנית, הדבר שקורא לעצמו החדשות צריך להיות מוחזק בסטנדרט שהשם מרמז עליו. סטטיסטיקה, התפלגויות, השוואות על פני זמן ומקום, ודיון במה שהמספרים יכולים ואינם יכולים לומר לכם. בלי משפחה בפתיחה. בלי מקרה מייצג, מפני שאין דבר כזה. אם אי אפשר לסקר נושא כך בזמן הזמין, יש לסקר אותו באריכות רבה יותר או בכלל לא.

מדיום שאינו יכול לעשות זאת אינו מדיום חדשות גרוע. הוא אינו מדיום חדשות. הוא משהו אחר בשם מטעה, ועלינו להפסיק לצפות ממנו לעשות עבודה שמעולם לא נבנה לה — ולהפסיק לברך את עצמנו על שאנחנו צופים בו.