אם הייתם צריכים לוותר על בחירות אחת, ותרו על העיר

הנה ניסוי מחשבתי שאני מוצא מבהיר. נניח שאמרו לכם שממשל נבחר הפך יקר מדי לתפעול בכל דרג, ואתם חייבים לוותר עליו באחד מהם. אתם רשאים לשמור בחירות למועצת העיר או לפרלמנט הארצי, אבל לא לשניהם. על מה אתם מוותרים?

כמעט כולם עונים אותו דבר, ומהר. שומרים את הארצי. שהמנהיג העירוני ימונה.

התשובה הזו ראויה להתייחסות רצינית, מפני שהיא אומרת לכם היכן אנשים באמת מאמינים שהממשל חשוב, והיא מכוונת אל המקום שאליו צריך לכוון דמוקרטיה ישירה.

אנחנו כבר מקצים ייצוג במנות

הנחת הניסוי פחות מלאכותית משהיא נשמעת. איננו משתמשים באותה שיטת ממשל בכל דרג, ואיש אינו מציע שנעשה כך.

איש אינו בוחר נציג לרחוב שלו. מדינות מעטות מאוד בוחרות נציגים לשכונה. מחוזות ואזורים נבחרים במקומות מסוימים ומנוהלים במינוי באחרים, וההבדל אינו מסעיר איש. הייצוג משמש בדרג אחד או שניים, ושאר המבנה מתנהל במינויים, בשירות המדינה ובמנהג.

הסיבה היא שלכל שיטת ממשל יש מחיר. בחירות צורכות כסף, תשומת לב ורצון טוב של אוכלוסייה שצריך לשכנע לבוא להצביע. מסעות בחירות ממומנים ממקום כלשהו. שיטה יקרה משתמשים בה במשורה, ומשתמשים בה במקום שסבורים שהיא חשובה. אנחנו כבר מקצים ממשל ייצוגי במנות לדרגים שאנחנו רואים כחשובים, והמנה נקבעה במעשה ולא בטיעון.

אז הניסוי אינו שואל שאלה היפותטית. הוא מבקש מכם לומר במפורש שיפוט שהחברה שלכם כבר קיבלה.

מדוע התשובה היא הדרג הארצי

הסיבה שאנשים שומרים את הדרג הארצי אינה רגשית. היא שהדברים שמשתבשים באופן קטסטרופלי בחברה משתבשים למעלה.

מלחמות מוכרזות בדרג הארצי. ההחלטה השולחת דור למות מתקבלת על ידי כמה עשרות אנשים בבניין אחד. שום עיר לא פתחה מלחמה מעולם.

האסונות הכלכליים הגדולים באים מאותו מקום. קריסות מטבע, משברי בנקאות, היפר-אינפלציה, גאות האשראי המסתיימת בעשור של אבטלה — כולם תוצרים של החלטות על כסף ורגולציה שרק הדרג הארצי יכול לקבל. עיר יכולה לנהל את תקציבה גרוע ולייצר בורות בכביש. היא אינה יכולה לייצר שפל כלכלי.

כך גם הנזקים האיטיים יותר. מי מתקבל למדינה, מה מלמדים את הילדים, על אילו תעשיות מגנים, איך העודף מתחלק בין עבודה להון — ההיררכיה הארצית מחליטה, והעיר מנהלת את מה שנמסר לה.

הדברים הגרועים ביותר שקרו לבני אדם לאורך ההיסטוריה באו מן הדרג הגבוה ביותר של השליטה, והם באו מריכוז השליטה הזו בידיים מעטות. זו הגרסה הפילוסופית של הנקודה, והיא מעורפלת יותר משהייתי רוצה. אבל קשה להתבונן בתיעוד ולהסיק אחרת. לרעב, למלחמה, לרדיפה ולחורבן יש כתובת משותפת.

מה המגמה ההיסטורית מרמזת

לתצפית יש מחצית שנייה.

המעבר ממונרכיה לממשל ייצוגי פיזר את ההחלטה בדרג העליון על פני יותר אנשים, מאחד לכמה מאות. הפיזור הזה חפף לירידה בתדירות התוצאות הגרועות ביותר: פחות מלחמות שושלת, פחות רעב שנגרם ממדיניות, פחות החלטות שהתקבלו לפי גחמה של אדם אחד.

איני רוצה לטעון יותר משהראיות מאפשרות. מדינות ייצוגיות פתחו מלחמות וייצרו משברים, והסיפור הסיבתי שנוי במחלוקת. אבל הכיוון מרמז. פיזור ההחלטה העליונה על פני יותר ידיים נראה כמי שהפחית את הנזק שהדרג הזה גורם. אם יותר פיזור עזר, השאלה הטבעית הבאה היא האם עוד יותר פיזור יעזור עוד.

זהו הטיעון לדמוקרטיה ישירה בצמרת, מנוסח כאקסטרפולציה ולא כעיקרון.

לאן צריך ללכת המאמץ

התוצאה המעשית נוגעת לסדרי עדיפויות.

תומכי ממשל השתתפותי מתחילים לעיתים קרובות בעיירה. היא קטנה, הנושאים מוחשיים, קל לארגן השתתפות, וקל להצביע על הצלחה. אני מבין את המשיכה, ואין לי דבר נגד עיירה השתתפותית.

אבל הניסוי המחשבתי אומר שזו המטרה הלא נכונה. אם היינו יכולים להרשות לעצמנו לדמוקרטיזציה של דרג אחד בלבד, איש לא היה בוחר בעיירה, מפני שהעיירה אינה המקום שממנו הנזק בא. עיר מנוהלת בשלמות בתוך מדינה מנוהלת גרוע עדיין כפופה למלחמות המדינה ולמטבע המדינה. ההיפך אינו נכון.

טענתי במקום אחר שסחיטה מאורגנת חייבת להיות מתוקנת בדרג הפוליטי הגבוה ביותר מפני ששם היא חיה. זו אותה מסקנה מכיוון אחר. שאלו מאין באות הקטסטרופות, והניחו את ידו של הציבור על המנוף הזה קודם.

את ראש העיר אפשר למנות. את הפרלמנט אני רוצה להחליף.