לכל מי שרוצה ממשלה עולמית אין דרך אליה, חוץ מאחת

מספר מפתיע של אנשים רציניים חושבים שלעולם צריכה להיות בסופו של דבר ממשלה אחת. סם האריס, לקראת סוף הפרק הרביעי של קץ האמונה, מאסף כמה מהם ומוסיף את קולו. ברטרנד ראסל טען בעדה אחרי הפצצה. איינשטיין חתם על מכתבים בעדה. הרעיון שב ועולה בכל דור שהביט בקנה המידה של הבעיות ושם לב ששום מוסד אינו בגודל של הבעיות.

הסיבות שהם נותנים עקביות. נשק גרעיני אינו יכול להיות מוחזק בבטחה בידי מאתיים ריבונים שכל אחד מהם מחליט לבדו. האקלים אינו מכבד גבול, וכך גם מחולל מחלה. מלחמות בין מדינות הן הרוצח הישן והגדול ביותר שעדיין לא ביטלנו, והדרך המוכחת היחידה לבטל מלחמה בין שני שטחים היא להעמידם תחת חוק אחד. מה שלא יחשוב אדם על הפרטים, ההיגיון אינו טיפשי: בעיות גלובליות זקוקות למקבל החלטות גלובלי, ואין לנו כזה.

הוויתור שכולם עושים

עכשיו שימו לב מה כל אחד מהמחברים האלה עושה אחר כך. הם מודים שממשלה עולמית רחוקה מאוד, ומודים שאין להם מושג איך להגיע לשם.

זה אינו פער קטן בטיעון. זה כל התוכן המעשי של הטיעון. יעד ללא דרך הוא משאלה, והאנשים שמציעים אותו ישרים די כדי לומר זאת. האריס אומר זאת. ראסל אמר זאת. הספרות מלאה במשפט "כמובן, זה לא יקרה בקרוב", ואחריו כלום.

אז אני רוצה לשאול את השאלה שהם משאירים פתוחה, ואני חושב שיש תשובה.

מדוע אין דרך מכאן

התחילו בשאלה מדוע הדרך חסרה. ממשלה עולמית תהיה המדינות הקיימות מוותרות על ריבונות לגוף שמעליהן. מי, בהסדר הנוכחי, יחליט לעשות זאת?

הממשלות. והממשלות הן בדיוק הגופים שמפסידים הכול בעסקה. ממשלה לאומית שמעבירה את סמכויותיה כלפי מעלה ביטלה את עצמה. לשום משטר ייצוגי, מכל מפלגה, אין תמריץ לעשות זאת, ושום משטר מעולם לא עשה זאת אלא תחת איום נשק לאחר תבוסה במלחמה.

זה אינו עניין של שכנוע. זה מבני. השחקנים היחידים שיש להם הסמכות לבנות ממשלה עולמית הם השחקנים שקיומם ייגמר בה. כל תוכנית שמתחילה במילים "האומות חייבות להסכים" כבר נכשלה, מפני שהאומות הן ממשלותיהן, וממשלותיהן הן המכשול.

הבעיה היא אותה בעיה שתיארתי בבלוג הזה בהקשרים אחרים: הכרעה שתועיל לציבור הרחב ותעלה למתווכים את מעמדם לא תתקבל על ידי המתווכים. לא משנה כמה ההכרעה טובה.

השחקן האחד שאינו מפסיד

יש צד אחד בעניין שאינו מפסיד דבר מכינונה של ממשלה עולמית, והוא הציבור.

אזרח במדינה שמדיניות החוץ, ההגנה והאקלים שלה מוכרעות גלובלית לא הפסיד דבר שהיה לו בפועל. הוא לא הכריע בדברים האלה קודם; ממשלתו הכריעה. מה שהוא מפסיד הוא דגל על ההכרעה, ומה שהוא עלול להרוויח הוא הכרעות בגודל הנכון לבעיה.

אז השאלה נהיית איך הציבור, ולא ממשלותיו, יוכל אי פעם להיות הצד ליד השולחן. וכאן הכיוון ברור גם אם הדרך ארוכה. אוכלוסייה שמכריעה בעצמה את שאלותיה הלאומיות היא אוכלוסייה שיכולה להכריע, בעצמה, לאחד שאלה עם שכניה. משאל עם בשתי מדינות על הסדר משותף הוא צעד לקראת הסדר משותף. מאה צעדים כאלה, בשאלות שבהן האינטרס משותף בבירור, הם הרבה מאוד ממשלה עולמית שנבנתה מלמטה, מבלי ששום שר יצטרך אי פעם להצביע על פיטוריו שלו.

משטרים ייצוגיים אינם יכולים ללכת בדרך הזו, מפני שכל צעד בה עובר דרך הגופים שמפסידים. דמוקרטיות ישירות יכולות, מפני שכל צעד בה עובר דרך הגוף שאינו מפסיד.

מדוע זה הצעד הראשון ולא האחרון

אני רוצה להיזהר בגודל הטענה.

איני אומר שדמוקרטיה ישירה בכמה מדינות מייצרת ממשלה עולמית. אני אומר שהיא הצעד הראשון בסדרה ארוכה שאין לה כיום שום צעד ראשון. המחברים שרוצים את היעד עומדים בראש השביל שמונים שנה מחפשים דרך ואינם מוצאים, מפני שכל דרך שהם יכולים לראות מתחילה בממשלות. זו שמתחילה בציבורים היא זו שלא הביטו בה, בעיקר מפני שציבורים שמכריעים דברים ישירות נחשב בעצמו לדמיוני.

אבל חשבו על סדר הקושי. להביא מדינה אחת להכריע את שאלותיה הגדולות בהצבעה ישירה קשה ונעשה חלקית: שווייץ עושה זאת, כמה ממדינות ארצות הברית עושות חלקים מזה. להביא מאתיים ממשלות לבטל את עצמן מעולם לא נעשה ואיש אינו יכול לתאר איך זה יתחיל.

אם אתם רוצים את הדבר השני, הראשון הוא המקום היחיד שאני מוצא להתחיל בו. לספרות הממשלה העולמית יש יעד ואין דרך. דמוקרטיה ישירה היא דרך, ויוצא שהיא מצביעה לשם, בין שמי שהולך בה מתכוון להגיע ובין שלא.