אי אפשר להוליך שולל את כל האנשים כל הזמן, אז אל תיתנו להכרעה לעמוד במקום

האמרה מיוחסת ללינקולן, כנראה בטעות, וראוי להתייחס אליה ברצינות בכל מקרה: אפשר להוליך שולל חלק מהאנשים חלק מהזמן, ואת כל האנשים חלק מהזמן, אבל אי אפשר להוליך שולל את כל האנשים כל הזמן.

קראו אותה כאמירה על תכנון הדמוקרטיה ולא כחוכמת עם, והיא אומרת משהו מדויק על איך יש לבנות דמוקרטיה ישירה.

שלושה סוגי הולכת שולל

האמרה מבחינה בין שלושה מקרים, וכל אחד מהם מקביל לטקטיקה ממשית.

חלק מהאנשים, חלק מהזמן הוא שכנוע רגיל. לובי משכנע פלח מהציבור במשהו שקרי לזמן מה. זה מתמיד, בלתי נמנע, ולא מסוכן במיוחד, מפני שהפלח קטן והאפקט מתפוגג.

כל האנשים, חלק מהזמן הוא המקרה המסוכן. הוא אפשרי. אוכלוסייה שלמה יכולה להיות מובאת, לתקופה, להאמין שמלחמה הכרחית, שבועה היא כלכלה חדשה, שאיום קרוב. זה דורש מאמץ מתואם רב, עיתונות צייתנית ובדרך כלל אירוע מבהיל, וזה אינו נמשך. אבל כל עוד זה נמשך, אפשר להחליט כל דבר.

כל האנשים, כל הזמן הוא זה שהאמרה מכריזה עליו כבלתי אפשרי, ואני חושב שהיא צודקת. קיום שקר על פני אוכלוסייה שלמה ללא הגבלת זמן דורש שליטה בכל מקור מידע לעד, ושום קבוצת אינטרס לא הצליחה בזה מעודה. המציאות ממשיכה לחלחל פנימה. תמיד מישהו שם לב לבגדי המלך, ומשנשמו לב זה מתפשט.

מה קבוצות אינטרס באמת צריכות

עכשיו שאלו באיזה מהשלושה קבוצת אינטרס זקוקה כדי להשיג את מבוקשה.

תחת ממשל ייצוגי התשובה היא: בשני, פעם אחת. הוליכו שולל את כל האנשים לבחירות אחת, או הוליכו שולל את כמה מאות האנשים שמחליטים במקומם, וההכרעה התקבלה. אחר כך לא משנה מה הציבור מגיע להאמין. החוק עבר, החוזה נחתם, המלחמה החלה, והמנגנון שאפשר לציבור להביע את דעתו נסגר עד למחזור הבא, ועד אז השאלה הוחלפה בחדשות יותר.

הממשל הייצוגי ממיר הטעיה זמנית לתוצאה קבועה. זו המתנה המבנית שלו לכל לובי. הלובי אינו צריך להוליך שולל איש לנצח; הוא צריך להוליך שולל די אנשים לרגע אחד, והמערכת מקפיאה את התוצאה.

זו הסיבה שכל כך הרבה מאמץ פוליטי מתרכז סביב רגעים: מערכות בחירות, השבועות שלפני הצבעה בבית המחוקקים, המשבר ש"אסור לבזבז". אלה החלונות שבהם הולכת שולל של כל האנשים חלק מהזמן משתלמת במלואה.

הכרעה שאפשר לשוב אליה אי אפשר לקנות פעם אחת

לקח התכנון נובע ישירות. אם דמוקרטיה מקבלת הכרעה פעם אחת ומניחה לה לעמוד, היא חשופה לסוג השני של הולכת השולל, שהוא בר-השגה. אם היא מקבלת את ההכרעה ואז מקבלת אותה שוב, היא חשופה רק לסוג השלישי, שאינו כזה.

לזה אני מתכוון כשאני אומר שדמוקרטיה ישירה חייבת להיות דינמית. לא די להעביר את ההכרעות מהנציגים לציבור. ההכרעות חייבות גם להיות פתוחות לעיון מחדש, לפי לוח זמנים או לפי דרישה, כדי שציבור שהוליכו אותו שולל למשהו במרץ יוכל לבטל אותו בספטמבר, משהתפוגגה ההטעיה.

חשבו מה זה עושה לבעיה של קבוצת האינטרס. היא כבר אינה יכולה לנצח בקמפיין יחיד המתוזמן להצבעה יחידה. היא צריכה להחזיק את הציבור משוכנע כל עוד היא רוצה שהמדיניות תימשך, כנגד החלחול המתמיד של המציאות וכנגד מתנגדים שיש להם עכשיו הזדמנות קבועה לפתוח מחדש את השאלה. עלותה הופכת מרכישה חד-פעמית למנוי קבוע, והמנוי הוא לדבר שהאמרה אומרת לנו שאי אפשר להשיג בשום מחיר.

ההפגזה אינה נפסקת; היא מפסיקה לעבוד. לוביסטים עדיין יוציאו כסף, עדיין ינהלו קמפיינים, עדיין ינסו להבהיל. אבל ציבור שמחליט לעיתים קרובות הוא ציבור שצריך להוליך שולל לעיתים קרובות, והולכת שולל של כל האנשים כל הזמן היא בדיוק המקרה שבו הם נכשלים.

שתי התנגדויות

האם עיון מחדש מתמיד לא יביא לאי-יציבות מתמדת? פחות משאפשר לחשוב. רוב ההכרעות אינן שנויות במחלוקת ואיש אינו פותח אותן מחדש. אלה שנפתחות מחדש הן אלה שיש להן קהל ניכר שמאמין שהוטעה, ואלה בדיוק אלה שצריכות להיפתח. במשטרים ייצוגיים אותן הכרעות מייצרות אי-יציבות בכל מקרה, בצורת תרעומת, מחאה ונהירה אל מי שמבטיח ביטול; ההבדל הוא ששם הביטול לוקח עשור וחילופי ממשלה.

האם לובי לא יוכל פשוט להוליך שולל את הציבור שוב בכל פעם? הוא יוכל לנסות. אבל כל סבב נערך על קרקע שהציבור כבר הלך עליה, מול טיעונים שכבר שמע, כשתוצאות ההכרעה הקודמת גלויות עכשיו. להוליך שולל אנשים לגבי מלחמה לפני שהיא מתחילה זה דבר אחד; להוליך אותם שולל לגבי אותה מלחמה שלוש שנים לתוכה, עם החשבון מולם, זה דבר אחר. החזרה עומדת לצד המציאות.

זו כל הנקודה של האמרה, וכל הנקודה של תכנון מערכת שממשיכה לשאול. הכרעה יחידה היא רגע, ורגעים אפשר לייצר. שאלה עומדת אי אפשר.