חברות חופשיות שנואות מפני שממשלותיהן מחמשות את הסוהרים

אנשים במדינות חופשיות נדהמים מפעם לפעם לגלות כמה שונאים אותם במדינות שאינן חופשיות. התדהמה מייצרת ספרות קטנה של הסברים: קנאה, דת, השפלה, הפתולוגיות של התרבות השונאת. חלק מזה נכון. כל זה משמיט את הגורם שהכי קל לבדוק והכי לא נוח לקרוא בשמו.

ממשלות החברות החופשיות עוזרות לרודנים. הן מוכרות להם נשק. הן קונות את הנפט והמינרלים שלהם בתנאים שמשאירים את המשטר סולבנטי. הן תומכות ביציבותו הפוליטית כשהוא מתנודד, מפני שמשטר מתנודד רע לחוזים. הן מאמנות את קציניו ומקבלות את שריו. מבפנים, העולם החופשי אינו הפשטה שמאמינה בחירות. הוא ספק הציוד שמופעל נגדך.

במבט מהצד השני

העמידו את עצמכם במדינה הנשלטת בפחד. אתם יודעים מי מחזיק אותכם למטה, ואתם יודעים מהיכן מגיעים כליו. לרכב המשוריין יש יצרן. לתוכנת המעקב יש ספק. להלוואות שמאפשרות למשטר לשלם לשירותי הביטחון שלו יש מלווה. וכשהמשטר בצרה, מגיע שגריר של איזו דמוקרטיה להביע דאגה ולוודא שההסדר נמשך.

אומרים לכם גם, מאותה דמוקרטיה, שהיא עומדת בעד חירות וזכויות אדם ושהיא הייתה רוצה שגם לכם יהיו.

התגובה הטבעית לשילוב הזה אינה הכרת תודה על הרגש. היא בוז לצביעות, והבוז נצמד לא לסוחר הנשק או לחברת הנפט, שאינכם רואים לעולם, אלא למדינה שדגלה על הציוד. זה חלק גדול ממה שחברות חופשיות חוות כשנאה בלתי מוסברת.

מדוע הממשל הייצוגי אינו יכול לעצור זאת

עכשיו שאלו מדוע ממשלות המדינות החופשיות מתנהגות כך, כשאוכלוסיותיהן היו מעדיפות ברובן שלא.

התשובה היא זו שאני שב ומגיע אליה בבלוג הזה. הממשלה היא גוף ייצוגי, והאינטרסים שהיא מייצגת באופן האמין ביותר הם אלה שמאורגנים די כדי להגיע אליה. יצרן הנשק מגיע אליה. חברת האנרגיה מגיעה אליה. הבנק שמחזיק בחוב המשטר מגיע אליה. לאזרח שהיה מעדיף שארצו לא תחמש עריץ יש העדפה קלה ואין לובי, והוא מנוצח בהצבעה לפני שהשאלה נשאלת בכלל, מפני שהשאלה לעולם אינה נשאלת.

וכך הדיפלומטיה הקטנונית נמשכת, ממשל אחר ממשל, מכל מפלגה. זו אינה מדיניות שמישהו התמודד עליה בבחירות. זה מה שהמבנה מייצר, וטענתי במקום אחר שזו תכונה כללית של המערכת ולא כישלון של ממשלות מסוימות. המשטר הייצוגי ימשיך לשרת את הקהילה העסקית ביחסיו עם רודנים כל עוד הוא משטר ייצוגי, מפני שהקהילה העסקית היא מה שהוא בנוי לשמוע.

תחת ההסדר הזה יש סיכוי קטן להפיג את העוינות. אינכם יכולים לשכנע אוכלוסייה שאתם מייחלים לחירותה בעוד ממשלתכם קשורה בחוזה להשאיר אותה אחרת.

מה היה משנה זאת

הנה החלק בטיעון שאני רואה כחשוב, והוא אינו האבחנה.

נניח שהחברות החופשיות של המערב היו מחליטות את מדיניות החוץ שלהן במישרין. לא בבחירת מישהו שמבטיח להיות עקרוני, אלא בהצבעה על השאלה: האם אנחנו מוכרים נשק למשטר הזה, כן או לא.

איני יודע כיצד תיפול כל הצבעה כזאת. ציבורים אינם קדושים, ויש מקרים שבהם פחד או אינטרס יכריעו. אבל אני די בטוח לגבי המצרף, מפני שלציבור אין חוזים עם המשטר, אין חוב להגן עליו ואין קריירה בסחר הנשק. האינטרס שלו בחימוש רודן קרוב לאפס, והסלידה שלו מזה אמיתית, והליך החלטה שסופר את הציבור ולא את הלובי היה משקף זאת.

והתוצאה על האנשים החיים תחת הרודן הייתה נראית לעין. בפעם הראשונה הם היו יכולים לראות את כוונות העולם החופשי במישרין, בהחלטות שמתקבלות בידי אזרחיו ולא בידי משרדיו. הם היו רואים שכשהשאלה הוצגה לעם, העם סירב לחמש את הסוהר. זה מסר שונה מנאום על זכויות אדם שנושאת אותה ממשלה שחתמה על החוזה.

ההוכחה היחידה שיאמינו לה

חברות חופשיות הקדישו עשורים לנסות לשכנע את הלא-חופשיים שכוונותיהן טובות, והמאמץ נכשל ברובו, מפני שהראיות מצביעות לכיוון האחר והאנשים שמקבלים את המסר יודעים לקרוא ראיות.

רק בהוצאת ההחלטה מהידיים שמרוויחות ממנה יכול העולם החופשי להוכיח שכוונותיו אינן לשעבד אלא לעזור. מילים לא יעשו זאת; המילים נאמרו, בהרחבה, על ידי כל מנהיג במשך מאה שנה. רק שינוי במי שמחליט יכול לייצר שינוי במה שמוחלט, ורק לשינוי במה שמוחלט יאמינו אנשים שיש להם כל סיבה לא להאמין.

זהו טיעון של מדיניות חוץ בעד דמוקרטיה ישירה, ואני חושב שהוא מהחזקים שבהם. הטיעון הפנימי נשען על מה שהציבור ירוויח. הטיעון הזה נשען על מה שכל האחרים יוכלו לבסוף לראות.