היה לנו מזל עם מעצמת העל שלנו, וכדאי שנאמר זאת

יש אופנה, בחלקי העולם שאינם אמריקה, להתייחס לשקיעה האמריקאית במשהו שבין אדישות לשביעות רצון. המדינה יהירה, היא מטיפה, היא בילתה עשורים בהדפסת כסף במקום בייצור דברים, וצרותיה נראות כגמול הולם. אני מבין את מצב הרוח ואני חושב שהוא שגוי בצורה קשה. כל מה שלא בסדר באמריקה עומד להיות בעיה של כולם, והחלופה לה גרועה יותר.

צורת הצרה

תחילה אודה בטיעון נגד, מפני שהוא ממשי.

הכלכלה האמריקאית רצה זמן רב על הזכות להוציא את המטבע שהעולם חוסך בו. הזכות הזאת מאפשרת לה לצרוך יותר משהיא מייצרת ולסלק את ההפרש בכסף שהיא יוצרת, שהוא מס על כל מי שמחזיק דולרים, שרובם מעולם לא הצביעו בעדו. התעשייה של המדינה התרוקנה בזמן שהפיננסים ופלטפורמות המידע שלה גדלו, כך שחלק גדול מהבנקאות בעולם וכמעט כל המידע השמור בו עוברים עכשיו דרך חברות אמריקאיות תחת חוק אמריקאי. ומאחורי כל זה עומד ממסד צבאי בגודל שצריך להאכיל כדי להחזיק, ושמרתיע כל מי שעלול להתנגד לכל האמור לעיל.

זו אינה תצורה בריאה. מדינה שחיה על סניוראז', מארחת את המידע של כל האחרים ומגנה על ההסדר בצבא הגדול בהיסטוריה היא מדינה שבעיותיה אינן יכולות להישאר בבית. אם המטבע שלה ייכשל, חסכונות העולם ייכשלו. אם הפוליטיקה שלה תיכשל, הפלטפורמות ייכשלו עימה. במובן הזה עלינו לקוות, באנוכיות גמורה, שאמריקה תמצא דרך לצאת מקשייה: מפני שאם לא, הם יגיעו אל דלתנו בלי כתובת לשולח.

מדוע החלופה גרועה יותר

עכשיו החלק שמצב הרוח האופנתי מתעלם ממנו.

לאורך כל הזיכרון החי הייתה מעצמת על אחת, והיא הייתה דמוקרטיה. לא טובה; הקדשתי חלק ניכר מהבלוג הזה לטיעון שממשל ייצוגי הוא כלי גרוע, ולגרסה האמריקאית כל הפגמים של המין. אבל זו שיטה שצריכה לשקר לעצמה. היא צריכה לקיים בחירות, לסבול עיתונות, להעמיד פנים שיש לה חוקה ולהצדיק את מלחמותיה בשפת החירות גם כשלמלחמות אין דבר עם חירות.

זה נשמע כדבר קטן. זה דבר עצום. מעצמה שצריכה לשקר על מה שהיא עושה היא מעצמה שצריכה להגביל את מה שהיא עושה למה שאפשר לשקר עליו. יש פעולות שדמוקרטיה, צינית ככל שתהיה, אינה יכולה לעשות בגלוי, ודרישת הגלוי מוציאה אותן מכלל אפשרות או לפחות מאטה אותן. למעצמת על שלא הייתה לה דרישה כזאת לא הייתה מגבלה כזאת.

מעולם לא חיינו בעולם ההוא. התקרבנו אליו, פעמיים, והתוצאה לא הייתה ודאית באף אחת מהפעמים. העובדה שהמדינה האחת שיש לה היכולת לעשות ככל שתחפוץ הייתה, במשך שבעים שנה, מדינה שהייתה צריכה לפחות להעמיד פנים ששאלה את אזרחיה תחילה היא העובדה הברת-מזל היחידה הגדולה ביותר של התקופה, ומתייחסים אליה כאילו הייתה טבעית.

לדמיין את המקרה האחר

נסו את התרגיל. דמיינו מעצמת על אחת, לבדה, ללא יריב, מנוהלת על ידי קבוצה קטנה שאינה אחראית לאיש ואינה צריכה להעמיד פנים אחרת. פלטפורמות המידע שלה מארחות את התכתובת שלכם. המטבע שלה הוא זה שהפנסיה שלכם נקובה בו. הצי שלה מחליט מה חוצה את האוקיינוסים. דבר בה אינו צריך להיות מוצדק בשום שפה שאתם מזהים, מפני שאין ציבור בוחרים להצדיק בפניו ואין עיתונות שתשים לב.

זו אינה השערה על מדינה מסוימת. זהו תיאור מבני של מה שתהיה מעצמה הגמונית לא דמוקרטית, וזה מה שהצופים העליזים בשקיעה האמריקאית צריכים לדמיין כשהם מדמיינים את מה שיבוא אחריה. הסלידה מהיהירות האמריקאית הוגנת. ההנחה שמה שיחליף אותה יהיה פחות יהיר אינה הוגנת; הוא רק לא יהיה מחויב להסתיר זאת.

מה זה אומר, לדאוג

איני מבקש מאיש להעריץ את אמריקה, ואין לי עניין בדימויה העצמי. אני מבקש חישוב קר יותר.

הבעיות שיש לה הן מערכתיות, וטענתי במקום אחר שהן באות מאותם פגמים של ממשל ייצוגי שפוגעים בכל מדינה כזאת. אבל את הבעיות האלה פותרים, רע ובקול, בפומבי, במדינה שעדיין צריכה לשכנע את עמה שלה בדברים. זהו התהליך שאנחנו רוצים שיצליח, לא מפני שהמדינה ראויה לכך אלא מפני שבעולם שיבוא אחרי כישלונה לא יהיה תהליך כזה כלל.

לקוות שמעצמת העל תפתור את בעיותיה אינו רגש. זו הגרסה היחידה של העתיד שבה הבעיות נשארות שלה.