רעיון לספר: תרבות כדבר שיש להשיל

הנה ספר שאני נושא איתי שנים ולא כתבתי. שם העבודה הוא להשיל תרבות, והתזה, מנוסחת בבוטות ככל האפשר, היא שתרבות היא מחלה קלה, שרוב מה שאנו מכנים היות מתורבת הוא הצטברות של תסמיניה, ושיש שיטה להיפטר ממנה.

אני מציג אותו כאן כמו שהצגתי את ספר ההיגוי-או-הסחיפה: כמתווה שהטיעון גלוי בו, כדי שלפחות הצורה תתקיים.

חלק ראשון: האבחנה

תרבות, במובן שאני מתכוון לו, היא כל המנגנון המורש של שירים, ספרים, דת, סיפור לאומי, דוקטרינה כלכלית, אידיאולוגיה פוליטית, טעם. זה מה שאדם סופג בכך שהוא גדל במקום מסוים, וזה מה שמשבחים כשמישהו נקרא קרוא היטב או רב-צדדי.

חלקו הראשון של הספר יטען שלמנגנון הזה יש אפקט דומיננטי אחד, ואינו זה המפורסם. תרבות גורמת לכם להרגיש שאתם מבינים דברים שאינכם מבינים.

אדם שקרא את הרומנים, ספג את הדת, ואימץ את הסיפורים הכלכליים והפוליטיים של חברתו מרגיש מצויד. יש לו דעה על כל דבר, ומשפט מוכן לכל דבר, והמשפטים נמסרו לו. הוא לא בחן אף אחד מהם. תרבות מספקת את תחושת ההבנה תוך הסרת הצורך בה, וככל שיש לאדם יותר ממנה, כך התחושה חזקה יותר והצורך קטן יותר.

כל פרק ייקח רכיב אחד. דת, שכתבתי עליה בהרחבה ולא אחזור על כך כאן. דוקטרינה כלכלית, שמגיעה כשכל ישר ואינה כזאת כלל. אידיאולוגיה, חבילת התשובות המוכנה מראש שחוסכת מכם את השאלות. אמנות, שמאמנת אתכם לחשוב ביחידים ובסיפורים ולפקפק במספרים. והתופעה הכללית של החזקת מחשבות שאינן שלכם ואי היכולת להבחין בכך.

הפרק שאני מוצא קשה והכרחי ביותר הוא על תרבות כפינוק עצמי: הדרך שבה צריכתה, הקונצרט והרומן והפרשנות, מרגישה כהישג והיא למעשה הנאה. אין שום פסול בהנאה. יש פסול בהחלפתה בידע.

חלק שני: השיטה

אבחנה בלי טיפול היא תלונה. המחצית השנייה תהיה מעשית, ויש לה ארבעה חלקים.

מדע כאנטי-תרבות. המדע הוא גוף הפרקטיקה המורש היחיד שתוכנו אינו נקבע על ידי ירושה. הוא מעוצב להפוך את מה שמתרגליו לומדו, והוא עושה זאת בהתמדה ובכוונה. ללמוד לחשוב מדעית על שאלה רגילה הוא הממס היעיל ביותר לוודאות תרבותית שאני מכיר, מפני שהוא מחליף את "כך אנחנו אומרים" ב"איך הייתי בודק".

דמוקרטיה ישירה כאנטי-אידיאולוגיה. אידיאולוגיות קיימות מפני ששיטות ייצוגיות זקוקות לחבילות: אתם מצביעים לאדם, ולכן אתם זקוקים לחבילת עמדות להצביע עבורה. הכריעו שאלות אחת אחת ולחבילה אין תפקיד. זה טיעון פוליטי שהעליתי במקום אחר, אבל בספר הזה הוא מופיע כטיעון תרבותי: השינוי המוסדי שמסיר את הביקוש לאידיאולוגיה מסיר את הסיבה לשאת אחת.

קריאת כל רעיון מבוסס כאינטרס של מישהו. לא כתיאוריית קונספירציה אלא כהרגל. כשאמונה נפוצה ונוחה, שאלו מי משורת בכך שמחזיקים בה. התרגיל אינו אומר לכם שהאמונה שקרית. הוא אומר לכם למה איש לא בדק, וזה בדרך כלל די כדי לגרום לכם לבדוק.

חוסר אמונה כברירת מחדל. המשמעת הקשה ביותר והפרק האחרון. ברירת המחדל התרבותית היא להאמין למה שאומרים לכם אלא אם ניתנת סיבה שלא. הפכו אותה. העלות היא שתטעו פחות ותהיו נינוחים פחות, ותצטרכו לבנות מחדש ממעט מאוד. הספר יהיה ישר בכך שזה הפסד כמו גם רווח.

מה הספר אינו

הוא אינו קריאה לאי-ידיעה. אדם שהשיל תרבות במובן הזה יודע יותר, לא פחות, מפני שהמרחב שהדעות השאולות תפסו זמין עכשיו לדעות שנבחנו. הוא אינו טענה שאמנות חסרת ערך או שהנאה חשודה. הוא טענה על מה אמנות והנאה נועדו לו, וסירוב לתת להן לעמוד במקום משהו אחר.

והוא אינו, אני חושב, ספר שמישהו ייהנה ממנו. כל קורא ימצא את הרהיטים שלו במחצית הראשונה. זו כנראה הסיבה שהוא עדיין מתווה.

למה לכתוב אותו בכל זאת

מפני שלחלופה, שהיא להמשיך להיות מתורבתים, יש עלות שהיא בלתי נראית בדיוק מפני שתרבות היא מה שעושה אותה בלתי נראית. לחברה שכל חבריה מרגישים שהם מבינים את הכלכלה, את העבר ואת הטוב אין מנגנון להבחין שאף אחד מהם אינו מבין. המנגנון היה צריך לבוא מחוץ לתרבות, והדבר היחיד מחוץ לתרבות הוא העולם.

זה הספר. הייתי רוצה שיתקיים. אינני בטוח שאני האדם לכתוב אותו, אבל אני בטוח שמישהו צריך.