למלחמות יש כמה סיבות, ובגידת העם היא רק אחת מהן

ההסבר למלחמה שנראה לי הטבעי ביותר הוא זה שהשתמשתי בו לעיתים הקרובות ביותר: שליטים יוצאים למלחמה מפני שהמלחמה משתלמת לשליט בעוד העם משלם על המלחמה. המחליטים אינם המתים, וכל עוד כך הדבר, יהיו יותר מלחמות משהעם היה בוחר. אני עדיין חושב שזה נכון. הגעתי למסקנה שזה גם מסודר מדי, ושהנחת כל המשקל עליו מחלישה את הטיעון במקום לחזקו.

הנה הסיבות האחרות, ומדוע הן חשובות לשאלה מה לעשות בעניין.

ממשלה רעה אחת מספיקה

תיאור הבגידה מתייחס לכל מלחמה כהחלטה של ממשלה אחת נגד עמה. אבל מלחמה זקוקה רק לצד אחד שרוצה בה.

אזור יכול להכיל תריסר ממשלות שכל אחת מהן הייתה מעדיפה שלום ועדיין להיות במצב מלחמה תמידי, מפני שמשטר תוקפני יחיד מכריח את כל סביבתו להתחמש, להתברג בבריתות ובסופו של דבר להילחם. השכנים אינם בוגדים בעמיהם כשהם מגייסים; הם מגיבים לאיום שקיים בין שירצו בכך ובין שלא. ממשלה רעה יחידה משליכה אזור שלם לתוהו, והתוהו נראה אז כתריסר ממשלות רעות כשהוא באמת אחת ותוצאותיה.

לזה יש השלכה מעשית. רפורמה בשיטת הממשל שלכם עושה את ממשלתכם לפחות עלולה לפתוח במלחמה. היא אינה מגנה עליכם מהשכן שלא עשה רפורמה. אז הטיעון בעד ממשל טוב יותר אינו יכול להיות טיעון על מדינה אחת בכל פעם; הוא צריך להיות על השכונה.

תמהיל האסטרטגיות

הסיבה השנייה עתיקה מהממשלות והייתה שורדת את הרפורמה בהן.

שימו אוכלוסייה של שחקנים בסביבה ותנו להם לנסות אסטרטגיות זה נגד זה. אחדים משתפים פעולה, אחדים בוגדים, אחדים גומלים. שיווי המשקל שמתהווה הוא תערובת: בעיקר משתפי פעולה, כמה רמאים, והפרופורציה נקבעת על ידי התשלומים, לא על ידי מידותיו הטובות של איש. כתבתי על זה בהקשר של מוסר אישי, אבל זה חל על מדינות.

עולם של מדינות הוא אוכלוסייה כזאת. אפילו אילו כל מדינה הייתה ייצוג מושלם של עם שוחר שלום, תמהיל האסטרטגיות עדיין היה מכיל כמה תוקפנים, מפני שתוקפנות משתלמת בכל פעם שדי משכניכם בוטחים. עצם קיומם מכריח את האחרים להחזיק באמצעי מלחמה, ואמצעי מלחמה, משהוחזקו, נעשה בהם שימוש. מלחמה היא בחלקה תכונה מתהווה של אוכלוסייה של יחידות עצמאיות ללא סמכות מעליהן, ושום רפורמה בתוך היחידות אינה מסלקת אותה.

מוסדות שניזונים מסכסוך

הסיבה השלישית היא זו שנראית לי המוזנחת ביותר, והיא זו שדמוקרטיה ישירה אכן נותנת לה מענה.

כמה מוסדות בתוך חברה בנויים לסכסוך וקשה מאוד לשלוט בהם. הצבא הוא המובן מאליו: היררכי, חשאי, עם תקציב שגדל בזמן מלחמה ותרבות מקצועית שמודדת את עצמה במלחמות. מוסדות הדת הם השני: גם היררכיים, גם אטומים, ועם דוקטרינה שמחלקת את העולם למאמינים ולשאר. אף אחד מאלה אינו מתואר היטב ככלי שממשלה מרימה ומניחה. הם ארגונים בעלי אינטרסים משלהם, ואחד מהאינטרסים האלה הוא קיומו של אויב.

כל חברה שהיו לה המוסדות האלה נאבקה למנוע מהם לקבוע מדיניות. גנרלים דחפו למלחמות שהממשל האזרחי לא רצה בהן; אנשי דת הציתו סכסוכים שהשליטים ניסו להרגיע. כשהשליטים עצמם מעטים וקרובים למוסדות האלה, המאבק אבוד בדרך כלל. צמצום השפעתם על המדיניות הפנימית והחיצונית הוא מטרה ראויה של תכנון פוליטי, וחוסר היכולת ההיסטורי לעשות כן פתח במלחמות שאיש בצמרת לא בחר בהן באופן פורמלי.

היכן דמוקרטיה ישירה נכנסת

שימו לב לאילו משלוש הסיבות שינוי בשיטת הממשל יכול להגיע.

הוא אינו יכול לסלק את השכן הרע היחיד, אף שאזור של מדינות בשלטון ישיר היה מייצר פחות כאלה. הוא אינו יכול לסלק את תמהיל האסטרטגיות, אף שהוא יכול להזיז את הפרופורציות. מה שהוא יכול לעשות הוא להוציא את המוסדות שניזונים מסכסוך מהחדר שבו נקבעת המדיניות.

צבא שצריך לשכנע את כל האוכלוסייה לממן מלחמה, ולא שר ביטחון וועדה, עומד בפני קהל קשה בהרבה, מפני שהאוכלוסייה היא החלק בחברה שעושה את המיתה. כנסייה שצריכה לזכות בהצבעה ציבורית כדי לעצב מדיניות חוץ, ולא כמה שרים ממוקמים היטב, איבדה את ערוץ ההשפעה העיקרי שלה. העם אינו פציפיסט, ואיני טוען שלעולם לא היה מצביע בעד מלחמה. אני טוען שלמוסדות שעסקם מלחמה לא הייתה עוד הגישה הבלתי פרופורציונלית שמבנם ההיררכי קונה להם עכשיו.

הסיכום הכן

מלחמות מתרחשות מפני ששליטים מרוויחים במקום שבו עמים משלמים; מפני שתוקפן אחד די בו כדי לחמש אזור; מפני שאוכלוסייה של מדינות עצמאיות תכיל תמיד כמה תוקפנים; ומפני שחברות מקננות בתוכן מוסדות שמשגשגים על עוינות וקשה להגבילם. הראשונה והאחרונה הן עניין של תכנון פוליטי. שתי האמצעיות אינן, ולהעמיד פנים אחרת היה בגדר מכירת שיטת ממשל כתרופה למשהו שהיא אינה יכולה לרפא.

מה שהיא יכולה לעשות די בו כדי להיות ראוי לעשייה. פחות מלחמות שנפתחות בבית, ופחות מקום למוסדות שרוצים בהן, זו הפחתה ממשית של כמות ממשית. זה לא שלום. דבר מהמוצע אינו שלום.