מדוע יש חברות שונות, ומדוע המפגשים ביניהן נגמרים רע

שתי שאלות שנשאלות בדרך כלל בנפרד מתגלות כבעלות תשובה אחת. מדוע יש בכלל חברות שונות, ולא אנושות אחת עם שפה אחת ומערכת מנהגים אחת? ומדוע, כששתיים מהן נפגשות, זה נגמר באמינות כזאת בכיבוש או במלחמה ולא בסחר ובסקרנות הדדית?

מדוע יש רבות

לשאלה הראשונה יש תשובה משמימה, והשממה היא הנקודה: גאוגרפיה.

אנשים חיו במקום שבו יכלו להאכיל את עצמם, ובין המקומות שבהם יכלו להאכיל את עצמם היו הרים, מדבריות, אגמים, יערות ואוקיינוסים. לחצות אותם דרש מאמץ שלאיש לא הייתה סיבה להשקיע. אז קהילות צמחו בבידוד זו מזו לאורך פרקי זמן ארוכים מאוד, וכל דבר שמשתנה באקראי בין קבוצות מבודדות התפצל: הצלילים המשמשים למילים, האלים, הכללים בדבר נישואים ומזון ולבוש, הסיפורים על מוצא הקבוצה.

דבר מזה לא דרש שמישהו יחליט להיות שונה. שפה נסחפת בכמה דורות של הפרדה, וכל מה שבנוי על שפה נסחף איתה. המגוון של החברות האנושיות אינו תכנון ואינו בחירה. זה מה שמקבלים כשמין יחיד מפוזר על פני כוכב שיש עליו מכשולים.

זה חשוב לשאלה השנייה, מפני שזה אומר שההבדלים בין חברות אינם נושאים שום מידע על השאלה מי מהן טובה יותר. הם בעיקר תאונות של המקום שבו עמדו ההרים.

מה קורה כששתיים נפגשות

עכשיו הביאו שתיים מהקבוצות האלה למגע, כפי שנתיבי סחר, גידול אוכלוסייה וסירות טובות יותר עשו בסופו של דבר. יש שלושה מקרים.

צד אחד חזק בהרבה. גדול יותר, חמוש יותר, מתקדם יותר בכל טכנולוגיה שחשובה למפגש. לצד החזק השאלה היא פשוט מה לעשות עם החלש, והתשובות הרווחיות הן לשעבד אותו, לספח את אדמתו או לקחת את סחורתו בכוח. גם סחר זמין, אבל סחר דורש לשלם על מה שאפשר לקחת. זו אינה תצפית מוסרית על הצד החזק; זהו תיאור של התשלומים, והתיעוד ההיסטורי הוא מה שהיית מצפה לו מהתשלומים האלה. כמעט כל מפגש בין חברה חזקה לחלשה הסתיים בכך שהחלשה נבלעה, נדחקה או נעלמה.

לאף צד אין יתרון. אפשר היה לצפות שהמקרה הזה יהיה שלֵו, שכן איש אינו יכול לכבוש את השני ברווח. לעיתים קרובות לא היה כך, והסיבה היא הסחיפה שהצטברה מהחלק הראשון. שתי קבוצות שאינן מבינות זו את דיבורה של זו, שמחזיקות את אלי השנייה לשדים ואת מנהגי השנייה לטינופת, אינן יכולות לכונן בקלות את החליפין החוזר והבוטח שגורם לשיתוף פעולה להשתלם. התנאים של תורת המשחקים לשיתוף פעולה, שדנתי בהם במקום אחר, זקוקים לכך שהשחקנים יזהו זה את זה כשחקנים. אתנוצנטריות, שהייתה מצב ברירת המחדל של כמעט כל תרבות שאנחנו מכירים, הופכת את הצד השני לא לשחקן אלא לסכנה.

מישהו מרוויח מהקרב בכל מקרה. זהו המקרה שמסביר מדוע נלחמו אפילו מלחמות שניתן היה להימנע מהן. מלחמה עם השכנים היא מתנה למי שמוביל את הקבוצה. היא משתיקה מריבות פנימיות, מכוונת כל תרעומת החוצה, ועושה את המנהיג להכרחי כל עוד היא נמשכת. למנהיג שאחיזתו נחלשת יש אינטרס למצוא אויב, והזרים שמעבר להר הם המועמד המובן מאליו. אז מלחמות מתרחשות לא רק במקום שבו הן משתלמות לחברה אלא במקום שבו הן משתלמות לראשה, ואלה קבוצות שונות.

החוט המשותף

בכל שלושת המקרים, הצרה באה מאותו מקור: החברות הן יחידות נפרדות, לכל אחת הנהגה משלה ואינטרסים משלה, ומפגשן הוא מפגש בין יחידות ולא בין אנשים.

יחידים משתי חברות, שהושמו בחדר אחד, מסתדרים לרוב. הם סוחרים, הם מתחתנים, הם לומדים את מילותיו של השני. הרמה הקולקטיבית, שבה התשלומים מחושבים לקבוצה וההחלטות מתקבלות על ידי מנהיגיה, היא שהופכת את המפגש להתחרות. טענתי שארגונים בוגדים במקום שבו יחידים משתפים פעולה; חברה שנפגשת בחברה אחרת היא הטיעון הזה בקנה המידה הגדול ביותר שלו.

מה נובע מכך

אם ההבדלים בין חברות הם תאונות של גאוגרפיה, אין הם ראויים למות בעבורם. אם האלימות במפגשן באה מהתשלומים שעומדים בפני מנהיגיהן ולא מהאנשים, אז התרופה היא במבנה ההנהגה ולא בלבבות האנשים.

זו אינה מסקנה מנחמת, מפני שקל יותר לדרוש אל לבבות מאשר לשנות מבנים. אבל היא המסקנה הנכונה, והיא לפחות אומרת לכם היכן לחפש. הזרים שמעבר להר מעולם לא היו הבעיה. ההר עשה אותם לזרים, וההנהגה עשתה אותם לאויבים.